בְּעוֹדִי הוֹלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַצַּדִּיק וְאוֹמֶרֶת לְעַצְמִי “אֲנִי חִדּוּשׁ נִפְלָא”, וּמַרְגִּישָׁה כֵּיצַד הַפֶּתַח נִפְתָּח שֶׁל אוֹר שֶׁמֵּאִיר בְּדַרְכִּי הַצַּדִּיק, וּבְעוֹדִי הוֹלֶכֶת בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שָׁמַעְתִּי קוֹל, וְאָמַרְתִּי: הֲיִתָּכֵן זֶה בַּעַל הַתְּפִלָּה חָזַר?

מָהֶם הַכֵּלִים בָּהֶם אֲנִי לוֹמֶדֶת לְאַבְחֵן נָכוֹן וּמְדֻיָּק אֶת מָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה בַּחִיצוֹנִי דֶּרֶךְ הַהִסְתַּכְּלוּת, הָרְאִיָּה שֶׁקָּרָאתִי לָהּ הַפְּנִימִית? לִפְנֵי שֶׁאֲנִי שׁוֹפֶטֶת וּמְבַקֶּרֶת וּמַבִּיעָה דֵּעָה, אַבְחָנָה רִאשׁוֹנָה הִיא לִבְחֹן מְצִיאוּת

  אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל יצחק ישראל שמרון כ’ בתשרי תשס”ח, אומן אָז בִּשְׁעַת הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק עוֹמְדִים יְלָדַי, בִּשְׁעַת הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק שֶׁהֵם אוֹהֲבִים מַגִּיעָה לָהֶם הֶאָרָה גְּדוֹלָה מְאוֹד בְּיוֹתֵר וִיכוֹלִים לִזְכּוֹת אָז

וּבִקַּשְׁתִּי מִמּוֹרִי שֶׁיִּמְסֹר בְּזֶה הַיּוֹם נְקֻדָּה טוֹבָה, אֲזַמְּרָה, שֶׁתָּאִיר לִי בְּחִינַת הַצַּדִּיק הַמֵּאִיר אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. וּמוֹרִי סִפֵּר לִי שֶׁאֹמֶץ הוּא יְכֹלֶת, וְהַצַּדִּיק, עַל-יְדֵי שֶׁמְּבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ תָּמִיד וּמוֹצֵא הִתְפַּאֲרוּת שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי מַדּוּעַ קָשֶׁה לִי בִּכְלָל לְדַיֵּק בַּדִּיּוּק בַּדְּבָרִים שֶׁאֲנִי רוֹצָה, בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר נִקְרָאִים הָרְצוֹנוֹת שֶׁלִּי. שָׁמַעְתִּי מִפִּי מוֹרִי וּמְלַמְּדִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין כְּלָל הַמֻּשָּׁג שֶׁנִּקְרָא עִכּוּב, כִּי

אמונתי יצחק ישראל שמרון כְּבוֹד הַצַּדִּיק מְבָרֵךְ אֶת בִּתִּי: יָאִירוּ תְּפִלּוֹתַיִךְ וּמַעֲשַׂיִךְ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָמֵן וְאָמֵן. וּבְוַדַּאי תְּסַפְּרִי לִי כִּי חַיַּיִךְ הַיּוֹם שׁוֹנִים מֵהֶעָבָר, שֶׁהַיּוֹם בִּתִּי יוֹדַעַת שֶׁהַכֹּל הִתְחִיל בַּיּוֹם

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט וּבְעִקָּר עִם עַצְמִי וּבַעֲבוֹדָה פְּנִימִית שֶׁל מוּדָעוּת אֲנִי זוֹכָה לְהָסִיר אֶת הַקְּלִפָּה הַחִיצוֹנִית מֵהַפְּרִי. אֲנִי זוֹכָה לְהַגִּיעַ אֶל מָה שֶׁהִסְתַּתֵּר וּמִתְגַּלֶּה בִּפְנִים וְטָמוּן בְּתוֹכִי, וּמָה שֶׁבְּתוֹכִי יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה

בְּמַסָּע הַחַיִּים שֶׁאָנוּ חַיִּים, לֹא פַּעַם עוֹלֶה בְּפִי לוֹמַר: אֲנִי רוֹצָה לְהַאֲמִין! אֲנִי רוֹצָה לְהַאֲמִין בְּמָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה. וְהַיּוֹם הֵבַנְתִּי שֶׁהָאֱמוּנָה מַתְחִילָה מִכְּלִי שֶׁנִּבְנָה בַּפְּנִימִיּוּת בֵּין כָּל הַתַּהֲלִיכִים שֶׁאָנוּ עוֹבְרִים

  אשרי הפנימי יצחק ישראל שמרון קַמְתִּי בְּבֶהָלָה מִשְּׁנָתִי וְשָׁאַלְתִּי: הֲיִתָּכֵן שֶׁאָשְׁרִי הוּא לֹא אֲמִתִּי? וּמִיָּד אָמַרְתִּי: זֶה חֲלוֹם שֶׁחָלַמְתִּי וְאֵין בּוֹ מְצִיאוּת. וְחָזַרְתִּי אֶל שְׁנָתִי, וּבִשְׁנָתִי רָאִיתִי כֵּיצַד אֲנִי

לְכָל אָדָם יֵשׁ חֲדָרִים בְּתוֹכוֹ, וְיֵשׁ גַּם בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ גַּם מַרְתֵּפִים שֶׁשָּׁם שְׁמוּרִים אֵלּוּ סוֹדוֹת חַיָּיו. כָּל אָדָם צָרִיךְ לִלְמֹד לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַכֹּחַ וְהָאֹמֶץ לְהִכָּנֵס בִּגְבוּרָה לְאֵלּוּ הַחֲדָרִים הָרַבִּים

כַּאֲשֶׁר פִּנִּיתִי אֶת חֲדַר הַנְּשָׁמָה וְזִכַּכְתִּי אֶת הַנִּכְנָס וְהַיֵּשׁ, וְלָמַדְתִּי שֶׁהִתְקָרְבוּת הִיא מְקָרֶבֶת, הִיא מְקָרֶבֶת אֶל הָרָצוֹן מִתּוֹךְ הָרְצוֹנוֹת וְהַבְּחִירָה לִבְחֹר נָכוֹן וְלִרְאוֹת אֶת הַנָּכוֹן וְהַקַּיָּם בְּחַיַּי. אֲנִי לוֹמֶדֶת מַהִי

הַכְּלִי הַמַּעֲשִׂי הַבּוֹנֶה אֶת הָאָדָם וְנוֹתֵן תְּשׁוּבוֹת בְּחַיָּיו נִקְרָא הַבִּטָּחוֹן הָעַצְמִי. בִּטָּחוֹן עַצְמִי חָשׁוּב לְכָל אָדָם בְּכָל מַדְרֵגָה וּמַדְרֵגָה שֶׁעוֹלֶה, וּבְעִקָּר לְהַצְלִיחַ בִּרְצוֹנוֹתָיו בְּמַעֲשֵׂי חַיָּיו. כֵּיצַד אֶלְמַד לְחַזֵּק אֶת הַבִּטָּחוֹן

  ביקורת והסתכלות יצחק ישראל שמרון נָגַעְתִּי בְּזֶה הָרָצוֹן שֶׁמֵּצִיף בְּתוֹכִי רְגָשׁוֹת, וְאָמַרְתִּי: בִּרְצוֹנִי לְנַקּוֹת אֶת זֶה הַמֵּצִיף, וְתָמִיד נוּכַל לְזַהוֹת מְצִיפִים. מֵהֵיכָן? אָז נֹאמַר: מֵצִיף מַתְחִיל מִבִּקֹּרֶת, מִתּוֹךְ תַּהֲלִיךְ

מֵהַיּוֹם בִּרְצוֹנִי לִבְדֹּק: מַדּוּעַ יֵשׁ עִכּוּב בַּתַּהֲלִיכִים שֶׁבּוֹנִים וְיוֹצְרִים אֶת חַיַּי, הַאִם בְּכָל וִכּוּחַ תֹּאמְרִי, הַקָּטָן בְּיוֹתֵר, יֵשׁ בּוֹ מְצִיאוּת שֶׁמַּקְרִינִים לְפָנֵינוּ, וְאֵיךְ אָנוּ לוֹמְדִים לִבְדֹּק אֶת עַצְמֵנוּ בְּדֶרֶךְ שֶׁל

בְּרֶגַע אֶחָד מְצִיאוּת יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּנּוֹת מַמָּשׁ כְּהֶרֶף עַיִן. וְהַכֹּל תָּלוּי בְּרֶגַע שֶׁאַתְּ מַאֲמִינָה שֶׁהִתְגַּבַּרְתְּ עַל מִדַּת הַפַּחַד וְאָמַרְתְּ: הַכֹּל תָּלוּי בְּרֶגַע אֶחָד שֶׁאַתְּ נִכְנֶסֶת, מַכִּירָה, לֹא מְצִיצָה, נִשְׁאֶרֶת וּמַאֲמִינָה, וְיוֹדַעַת:

דְּעִי כִּי כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִבְרָא מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ, וְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר נֶחֱלַק לְכַמָּה נִצּוֹצוֹת, וְדִבּוּר הַכּוֹלֵל אֶת הַנִּצּוֹצוֹת מִמֶּנּוּ אָנוּ קוֹשְׁרִים אֶת זֶה הַדִּבּוּר אֶל

  ג’ הַכֵּלִים לַעֲבוֹדָה רוּחָנִית: זְרִיעָה, הֵרָיוֹן, לֵדָה יצחק ישראל שמרון לָמַדְתִּי לְהַאֲמִין לְהִתְקָרֵב לְעַצְמִי, וְעִקַּר הַהִתְקָרְבוּת אֶל עַצְמִי בַּיְּדִיעָה שֶׁעִקַּר הַמַּחֲשָׁבוֹת בּוֹנוֹת וּמְחַיּוֹת אֶת מְצִיאוּת חַיַּי. וּבָנִיתִי בְּתוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה

לְכָל אָדָם בְּחַיָּיו יֵשׁ אַחֲרָיוּת, וְיֹאמַר הָאָדָם שֶׁזֶּה תַּפְקִידוֹ לִהְיוֹת אַחְרַאי עַל זֶה הָעוֹלָם הַקָּטָן שֶׁבּוֹ. וְיֵשׁ לוֹ אַחֲרָיוּת לִשְׁמֹר וּלְטַפֵּחַ הַגַּן שֶׁבּוֹ, וְלֹא אוֹמְרִים לְאָדָם אֶת מִסְפַּר הַשָּׁנִים שֶׁיִּצְטָרֵךְ

ראש חודש בתמוז תשע”ב כָּל יְמֵי תִּקּוּנִי שֶׁאֲנִי מְתַקֶּנֶת בְּזֶה הָעוֹלָם הוּא עַל גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד. וְיֵשׁ שֶׁיִּשְׁאֲלוּ: מַהוּ הַגֶּשֶׁר? וְעַל מָה הוּא צָרִיךְ לְגַשֵּׁר? גֶּשֶׁר בֵּין הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים,

  דרגה ומדרגה יצחק ישראל שמרון אֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בְּעוֹלָם שֶׁנִּקְרָא עֲשִׂיָּה, וְכָל פְּעוּלַת הַתִּקּוּן שֶׁל הָאָדָם הִיא בְּאֶמְצָעוּת הָעֲשִׂיָּה. וְהָעוֹלָם הַזֶּה, הִתְנַהֲלוּתוֹ מִתְנַהֶלֶת עַל-פִּי זְמַנִּים. וְ הַזְּמָן הוּא תַּכְתִּיבוֹ שֶׁל

הֵבַנְתִּי הַיּוֹם שֶׁאֱמוּנָה נִקְרֵאת בִּטָּחוֹן עַצְמִי, אֲנִי מוֹדָה שֶׁבְּיָמִים אֵלּוּ יֵשׁ בִּי חֹסֶר וַדָּאוּת. אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי מִתְנַהֶלֶת וּמְנֹהֶלֶת עַל יְדֵי הַפְּחָדִים, יוֹדַעַת וְאוֹמֶרֶת שֶׁהַכֹּל נוֹבֵעַ מֵחֹסֶר הַבִּטָּחוֹן שֶׁבְּעַצְמִי. וְהַיּוֹם

בְּתוֹךְ כָּל הַסָּפֵק שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים, צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִמְצֹא נְקֻדַּת אֱמֶת, אֱמֶת הִיא הָאֱמוּנָה. לָכֵן צָרִיךְ לוֹמַר: כַּאֲשֶׁר הָאֱמֶת מִתְגַּלָּה, מִתְגַּלָּה הָאֱמוּנָה בְּכָל דָּבָר. שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים: מַדּוּעַ דְּבָרִים

שָׁאַלְתִּי אֶת מוֹרִי וּמְלַמְּדִי: מָה זֶה אֱמוּנָה בִּדְבֵקוּת? וְכֵיצַד מְחַבְּרִים אֶת הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת לְשֹׁרֶשׁ אֶחָד? וּמוֹרִי מַסְבִּיר: כַּאֲשֶׁר הִתְחַלְתִּי תַּהֲלִיךְ פְּנִימִי שֶׁל הִתְקָרְבוּת לְעַצְמִי, אֲנִי רוֹאָה אֶת גֹּדֶל הַהַשְׁגָּחָה בַּפְּרָטִים

        הבחירה יצחק ישראל שמרון יח’ בתשרי תשס”ח, אומן, הילולת רבי נחמן בן פייגאכָּל אָדָם וְאָדָם הוֹלֵךְ וּבָא וּמַכִּיר וּמְגַלֶּה אֶת עוֹלָמוֹ בִּשְׁבִיל לְהַכִּיר מַהִי בְּחִירָה. וְכָל

  הַבְּחִירָה – הַמָּקוֹם יצחק ישראל שמרון כָּל אָדָם שׁוֹאֵל בְּעִקָּר אֶת עַצְמוֹ: מָה הַבְּחִירָה שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם בָּעוֹלָם? בְּחִירָה, קָרָאתִי לָהּ מָקוֹם, וּבִשְׁבִיל הַמָּקוֹם צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְקַיֵּם

אָחֲזָה בִּי מֵעֵין שִׂמְחָה שֶׁבְּיָמִים אֵלּוּ שֶׁנִּקְרָאִים עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה אֲשֶׁר הָאָדָם עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם מַעֲשָׂיו בַּכְּלָלִי וְהַפְּרָטִי, קַל יוֹתֵר לָתֵת חֶשְׁבּוֹן בַּכְּלָלִי. וְלָרֹב קַל לוֹמַר, גַּם אִם זֶה בְּקֹשִׁי

כֵּיצַד בְּדַרְכִּי אֲנִי לוֹמֶדֶת לְהַכִּיר אֶת נִשְׁמָתִי שֶׁחֲבוּיָה בְּאֵין-סוֹף הַכְּחָשׁוֹת, לִפְעָמִים פְּחָדִים וְלִפְעָמִים חֲרָדוֹת? כֵּיצַד נִתָּן לְהַכִּיר אֶת עַצְמִי וּלְהָשִׁיב אֶת הַחֶלֶק הַשָּׁלֵם בְּתוֹכִי אֶל גִּלּוּי נָכוֹן? וְהַהַשְׁלָמָה נַעֲשֵׂית דֶּרֶךְ

זֶה הָיָה בְּיוֹם בָּהִיר שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נָגְעָה וְלִטְּפָה בְּחוֹם אֶת גּוּפִי. וּמִתּוֹךְ הַנְּעִימוּת שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי בְּתוֹכִי בָּנִיתִי לִי סְפִינָה קְטַנָּה וְהֶחְלַטְתִּי לָשׁוּט אֶל אִי קָטָן שֶׁזִּוּוּגִי מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי, כָּךְ יוֹדַעַת נִשְׁמָתִי, מְחַכֶּה

זֶה הָיָה בְּיוֹם בָּהִיר שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נָגְעָה וְלִטְּפָה בְּחוֹם אֶת גּוּפִי. וּמִתּוֹךְ הַנְּעִימוּת שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי בְּתוֹכִי בָּנִיתִי לִי סְפִינָה קְטַנָּה וְהֶחְלַטְתִּי לָשׁוּט אֶל אִי קָטָן שֶׁזִּוּוּגִי מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי, כָּךְ יוֹדַעַת נִשְׁמָתִי, מְחַכֶּה

אֵין אָדָם, וְגַם אֲנִי הַקְּטַנָּה שֶׁנֶּעֱלֶמֶת לִפְעָמִים בְּתוֹךְ עַצְמִי, שֶׁלֹּא מְחַפֵּשׂ וַדָּאוּת. לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יֵשׁ מִטְעָן פְּנִימִי שֶׁמְּעוֹרֵר סְעָרוֹת, וְכָל מָה שֶׁחִפַּשְׂתִּי בְּתוֹכִי זֶה הַחִבּוּר לַשָׁלוֹם, וְהוּא הַשֹׁרֶשׁ שֶׁמִּמֶּנּוּ

בְּאֵלּוּ הַחַיִּים שֶׁאָנוּ חַיִּים כָּל יוֹם הוּא נִסָּיוֹן. שָׁאַל הָאָדָם: מַהוּ הַנִּסָּיוֹן? אָז יֹאמְרוּ מִשָּׁמַיִם: צְעָדֶיךָ שֶׁאַתָּה צוֹעֵד בְּבִטְחָה אֶל הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא אָבִיךָ, אָב הָרַחֲמָן. כָּל יוֹם הוּא נִסָּיוֹן לְנַסּוֹת

יֵשׁ לִי חֲבֵרוּת חֲדָשָׁה הַיּוֹם, וְיֵשׁ לָהּ שֵׁם, נָעִים מְאוֹד – אֱמוּנָתִי. וּמִשֶּׁהִצַּגְתִּי אֶת אֱמוּנָתִי, הַרְשׁוּ לֶאֱמוּנָתִי לְדַבֵּר וּלְהַגְדִּיר אֶת רְאִיָּתָהּ וְאֶת דְּמוּתָהּ. אָז שָׁלוֹם, אֲנִי אֱמוּנָתָהּ שֶׁל פְּלוֹנִית בַּת

וְשָׁאַלְתִּי: מָה זֶה הָאוֹר הַזֶּה? וּמַדּוּעַ מִתְגַּלֶּה הָאוֹר? וְשָׁאַלְתִּי: מָה שְׁלוֹמִי? אָמַר לִי מוֹרִי: זֶה אוֹר שֶׁנִּקְרָא גִּלּוּי הָאֱמֶת, הוּא נִמְצָא בְּכָל אֶחָד וּמַתְחִיל לְהִתְגַּלּוֹת בַּיּוֹם שֶׁאֲנַחְנוּ מַפְסִיקִים לְהַאֲשִׁים אֶת

שָׁאַלְתִּי אֶת מוֹרִי אֵיךְ מִתּוֹךְ אוֹתָם חֲלָקִים שֶׁלֹּא פָּתַרְתִּי בְּעַצְמִי, וַאֲנִי יוֹדַעַת כָּל חֵלֶק בִּלְתִּי פָּתוּר מַכֶּה כְּאֵב, בָּא וְנֶעֱלָם, בָּא וְהוֹלֵךְ. אָמַר לִי מוֹרִי: הַכְּאֵב כּוֹאֵב עַד שֶׁנֶּעֱמָדִים מוּל

  החלק מתוך השלם יצחק ישראל שמרון יָצָאתִי לְהָבִין מָהֶם הַחֲלָקִים שֶׁבּוֹנִים כְּבִנְיָן וְקוֹמָה אֶת חַיַּי, וְהַכֹּל הִתְחִיל מִשְּׁאֵלָה שֶׁשָּׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי: הָאִם הָאֹשֶׁר בָּנוּי מֵחֲלָקִים אוֹ מֵאֹשֶׁר אֶחָד קִיּוּמִי

לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וּבְרִיחוֹת שֶׁבָּרַחְתִּי בְּעִקָּר מֵאֲנָשִׁים שֶׁהָיִיתִי צְרִיכָה לְסַפֵּר מַדּוּעַ דְּבָרִים לֹא קוֹרִים כְּמוֹ שֶׁאֲמוּרִים לִקְרוֹת לְרֹב הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים בְּדַרְכִּי, נֶעֱמַדְתִּי בִּגְבוּרָה וְדִבַּרְתִּי מִתּוֹךְ הַבּוֹגֶרֶת שֶׁבִּי. וּבְוַדַּאי זֶה הָיָה

  הכלי יצחק ישראל שמרון   הַכְּלִי הוּא פְּנִימִיּוּתוֹ הַפְּנִימִית שֶׁל הָאָדָם. הַכְּלִי עוֹבֵד דֶּרֶךְ הַחֲשִׁיבָה הַהַכָּרָתִית שֶׁהַחוֹשֶׁבֶת מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְהוֹצִיא מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת הַשְׁפָּעָתָהּ דֶּרֶךְ בְּנִיַּת הַכְּלִי. כָּל אָדָם

פַּעַם בְּשָׁנָה אֲנִי מַגִּיעַ עִם עַצְמִי וְרַק עִם עַצְמִי לְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ הַאִם הָיִיתִי בְּסֵדֶר עִם עַצְמִי כְּלַפֵּי הָאֲחֵרִים, וּמָה אֲנִי צָרִיךְ לְתַקֵּן מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁעָבְרוּ לְנֶגֶד עֵינַי מֵחֹסֶר

ערב ראש חודש כסלו תש”ע וְהַיּוֹם נִפְתְּחוּ בְּפָנַי בְּגָלוּי שַׁעֲרֵי הַחֹדֶשׁ, וְלָמַדְתִּי: רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא זְמַן זְרִיעָה. וַאֲנִי מְכִינָה וִדּוּי דְּבָרִים לִקְרַאת הַתַּהֲלִיךְ שֶׁל הֲכָנַת הַכְּלִי. הַיּוֹם לָמַדְתִּי שֶׁלְּכָל דָּבָר

יָצָאתִי עִם מוֹרִי לַעֲשׂוֹת תַּהֲלִיךְ פְּנִימִי, לְתַקֵּן אֶת מִדַּת הַכַּעַס שֶׁחֲבוּיָה בְּתוֹכִי. יָצָאתִי לְהָבִין מֵהֵיכָן צָמַח אוֹתוֹ הַכַּעַס, וְהִסְבִּיר לִי מוֹרִי שֶׁהַכַּעַס מַגִּיעַ מֵאוֹתָם מְקוֹמוֹת מֻדְחָקִים מֵהַמַּצָּבִים הַקָּשִׁים שֶׁחָוִינוּ, גַּם

  הַכָּרָה וְהֶכֵּרוּת יצחק ישראל שמרון אִמָּא, סַפְּרִי לִי מָהֵם הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּאוֹת? אִמָּא, סַפְּרִי לִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הַהֵם וּבַזְּמָן הַזֶּה. אִמָּא, סַפְּרִי

רַק דֶּרֶךְ הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁאֲנִי לְבַד, אֲנִי בֶּאֱמֶת זוֹכָה לְהַכִּיר אֶת עַצְמִי. רֻבֵּנוּ עוֹבְרִים תַּהֲלִיכִים בַּחַיִּים, וּבְתוֹךְ הַתַּהֲלִיכִים מַרְגִּישִׁים לְבַד. אֶפְשָׁר לִקְרֹא לַלְּבַד גַּם בְּשֵׁם שֶׁהוּא שׁוֹנֶה: עַצְבוּת. וְהָעַצְבוּת – אֶפְשָׁר

הילולת הצדיק רבי יהודה פתייה זיע”א אב תשע”ד וְשָׁאַלְתִּי: מַהוּ בְּעוֹלָמִי קָשֶׁה? הַאִם יֵשׁ לַקָּשֶׁה שֵׁם, בַּהַסְתָּרָה אוֹ בַּגָּלוּי? וְעָנָה לִי מוֹרִי : כֵּן. קָשֶׁה זֶה יְגִיעָה גְּדוֹלָה, אַךְ גַּם

לְכָל אִשָּׁה וּלְכָל אַחַת יֵשׁ יִחוּד שֶׁמְּיַחֵד אוֹתָהּ. לַיִּחוּד הַזֶּה יֵשׁ שֵׁם וְהוּא נִקְרָא נְגִינָה. וְאִי-אֶפְשָׁר לְהַתְאִים אֶת הַנְּגִינָה לַטַּעַם שֶׁל כָּל הַסּוֹבְבִים. כָּל אַחַת וְאַחַת נוֹלְדָה עִם מִבְנֶה יִחוּדִי

בִּקַּשְׁתִּי לְגַלּוֹת מָהֵם הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁלָחִים בְּדַרְכִּי? מַדּוּעַ הַנִּסָּיוֹן מְנַסֶּה אוֹתִי וּמַדּוּעַ הַנִּסָּיוֹן מְנַצֵּחַ אוֹתִי? עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי וּבִקַּשְׁתִּי לִהְיוֹת רְאוּיָה, נְקִיָּה, טְהוֹרָה, לְהַגִּיד לְעַצְמִי: אַל תְּבַקְּרִי אֶת עַצְמֵךְ כִּי בִּקֹּרֶת

דְּעִי, כִּי הַסְּלִיחָה תְּלוּיָה בַּמּוּכָנוּת לִסְלֹחַ וּבָרָצוֹן לִסְלֹחַ, וּבְמִדָּה וְסָלַחְתְּ – הַסְּלִיחָה הִיא שָׁלֵם מִתּוֹךְ חִבּוּר כָּל הַחֲלָקִים אוֹ הַשְּׁלֵמוּת מִתּוֹךְ כָּל הַחֲלָקִים אוֹ הַשְׁלָמָה שֶׁל כָּל הַחֲלָקִים. בִּקְּרָה הַסְּלִיחָה

  הָעֹמֶס יצחק ישראל שמרון כְּבוֹד הַצַּדִּיק מְבָרֵךְ אֶת בִּתִּי בְּאוֹר הַמֵּאִיר בְּכֹל מַעֲשַׂיִךְ, וְהַיּוֹם בִּתִּי אוֹמֶרֶת: בָּאתִי בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹת אֶת הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי בִּמְעַט שֶׁקֶט רוּחָנִי. כֵּן, כְּבוֹד הַצַּדִּיק, בִּתְּךָ

כְּבוֹד הַצַּדִּיק מְבָרֵךְ אֶת בִּתִּי בְּאוֹר הַמֵּאִיר בְּכֹל מַעֲשַׂיִךְ, וְהַיּוֹם בִּתִּי אוֹמֶרֶת: בָּאתִי בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹת אֶת הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי בִּמְעַט שֶׁקֶט רוּחָנִי. כֵּן, כְּבוֹד הַצַּדִּיק, בִּתְּךָ בָּאָה בִּשְׁבִיל מַעְיָן הַשֶּׁקֶט שֶׁנּוֹבֵעַ

הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה: מָה גּוֹרֵם לִי לִפְעֹל בְּחַיַּי עַל-פִּי מְצִיאוּת שֶׁמַּגִּיעָה בְּדַרְכִּי עַל-פִּי הָרֶגֶשׁ? לָמָּה הָרֶגֶשׁ אֶצְלִי בַּדִּמּוּי הוּא סְעָרָה? וּמַדּוּעַ קָשֶׁה לִי עִם הַסְּעָרָה הַזּוֹ

רֻבֵּנוּ חַיִּים בְּתוֹךְ שִׁגְרַת חַיִּים. הַשִּׁגְרָה מַכְתִּיבָה לָנוּ מְצִיאוּת, וְאָנוּ פּוֹעֲלִים בְּתוֹךְ הַמְּצִיאוּת לֹא תָּמִיד מִתּוֹךְ הָרָצוֹן הָאֲמִתִּי. וְרֹב הָאֲנָשִׁים יָמוּתוּ בְּלִי לָגַעַת בָּרָצוֹן הָאֲמִתִּי. הָאִם הָרָצוֹן הָאֲמִתִּי הוּא מַאֲבָק

  הקשבה | יצחק ישראל שמרון מִתְבּוֹנֶנֶת – יַלְדָּה, מַקְשִׁיבָה – בּוֹגֶרֶת. הִתְבּוֹנְנָה הַמַּקְשִׁיבָה וְהִקְשִׁיבָה לְחַיֶּיהָ, וְשָׁאֲלָה וְרָאֲתָה מָה קָרָה בְּכָל תַּהֲלִיךְ בְּחַיֶּיהָ. וּמִיָּד הֵבִינָה שֶׁכָּל חַיֶּיהָ לֹא הָיְתָה קַשּׁוּבָה

ראש חודש אייר תשע”ד לֹא תָּמִיד אֲנִי מַצְלִיחָה לְהָבִין אֶת מָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה, לִפְעָמִים יֵשׁ פַּעַר בֵּין הָרוֹאָה לְבֵין הַנַּעֲשֶׂה. בִּקַּשְׁתִּי בִּתְפִלָּה מִמֶּלֶךְ חַי וְקַיָּם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ הַמִּתְבָּרֵךְ לְטוֹבָה: זַכֵּנִי

הרגלי העומס יצחק ישראל שמרון אֲנָשִׁים רַבִּים שׁוֹאֲלִים לָרֹב אֶת עַצְמָם וּפָחוֹת אֶת הָאֲחֵרִים: מָה זֶה עֹמֶס? כֵּיצַד מִתְבַּטֵּא הַדָּבָר בְּחַיֵּי יוֹם יוֹם? הָאִם הָעֹמֶס בְּחַיֵּינוּ נִקְרָא שִׁגְרָה? הָאִם הָעֹמֶס

מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְנוּ נָתְנוּ לָנוּ כֵּלִים לַחֲשֹׁב בְּהִגָּיוֹן. לֹא הִגְדִּירוּ לָנוּ בְּתַהֲלִיךְ הַצְּמִיחָה מֵהַיַּלְדּוּת אֶת הַמֻּשָּׂג אֱמוּנָה וְרוּחָנִיּוּת. כָּל תַּהֲלִיךְ הַצְּמִיחָה הָיָה מֻגְדָּר בְּהַגְדָּרוֹת שֶׁל הִגָּיוֹן, שֶׁל דְּבָרִים מַעֲשִׂיִּים, גַּשְׁמִיִים. יָצַרְנוּ

מִיָּד שֶׁנִּקִּיתִי אֶת הָעֹמֶס מִתּוֹכִי יָצְאָה בְּהִתְגַּלּוּתָהּ הַשִּׂמְחָה, וּלְכָל אָדָם יֵשׁ חֶדֶר, וּבְזֶה הַחֶדֶר יֹאמַר: הַשִּׂמְחָה שְׁרוּיָה וּמְחַכָּה לְכָל אָדָם שֶׁיֹּאמַר תֵּצֵא נָא שִׂמְחָתִי בִּמְחוֹלוֹת. וְאֵין בְּתוֹכִי: מָה יִהְיֶה? יֵשׁ

הַאִם אֲנִי מְסֻגֶּלֶת בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה לְכַוֵּן עַל-פִּי הָרָצוֹן בִּלְבַד אֶת שַׁעֲרֵי הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי לִסְגֹּר וְלִפְתֹּחַ? כַּאֲשֶׁר אֶשְׁמַע דְּבַר מָה שֶׁאֵינוֹ עָרֵב לְדַרְכִּי הָרוּחָנִית – אֶסְגֹּר הַשַּׁעַר, וּמִמֵּילָא שֶׁיְּדַבְּרוּ,

לָרֹב אֲנִי נוֹפֶלֶת אֶל מָקוֹם שֶׁל עֹמֶס בִּגְלַל מֻתָּר וּמְיֻתָּר שֶׁמִּתְאַחֲדִים בְּעֹמֶס מַחֲשָׁבְתִּי וְלֹא נוֹתְנִים לִי לְהַגִּיעַ אֶל הַסֵּדֶר בְּאַבְחָנָה נְכוֹנָה. וְהִסְבִּיר לִי מוֹרִי שֶׁאֲנִי רוֹאָה מַטָּלוֹת רַבּוֹת שֶׁעָלַי לַעֲשׂוֹת

וְלָמַדְתִּי שֶׁהִתְבּוֹדְדוּת זֶה צֹרֶךְ קִיּוּמִי, וּמַהוּ צֹרֶךְ קִיּוּמִי? אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְזֶה בְּחִינַת צֹרֶךְ לַגּוּף הַגַּשְׁמִי. שָׁאֲלָה הָאִשָּׁה הַפְּשׁוּטָה אֶת עַצְמָהּ: הָאִם חָסֵר לָךְ צֹרֶךְ רוּחָנִי? שֶׁיְּמַלֵּא, שֶׁתִּתְמַלְּאִי, שֶׁתָּחוּשִׁי בִּנְשִׁימָה, נְשָׁמָה,

כֵּיצַד אֲנִי מַנְחָה אֶת עַצְמִי בְּקוֹל פְּנִימִי כַּאֲשֶׁר אֲנִי בְּהִתְבּוֹדְדוּת? וְהַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ שֶׁהִיא מוּעָקָה שֶׁיּוֹשֶׁבֶת לִי עַל לִבִּי, אֲנִי קַשּׁוּבָה אֶל הַשֶּׁקֶט, עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי וּמְבַקֶּשֶׁת כְּיַלְדָּה

יָצָאתִי לִלְמֹד, לְהָבִין וּלְהִתְחַבֵּר אֶל הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא תִּקּוּן בִּזְכוּת הַבְּחִירָה. וַאֲנִי אָמַרְתִּי גַּם בַּתִּקּוּן שֶׁלִּי לְתַקֵּן בִּזְכוּת הַבְּחִירָה, וַאֲנִי אָמַרְתִּי: בְּחִירוֹת רַבּוֹת תַּעֲמֹדְנָה בְּדַרְכֶּךְ. קָרָאתִי לַתִּקּוּן דֶּרֶךְ, וּמִיָּד יָצָאתִי אֶל

ערב ראש חודש שבט תשס”ט ערב הילולת הצדיק יצחק כדורי בן תופחה בְּמִסְדְּרוֹנוֹת לִבִּי הָיְתָה חֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה, וּבְכָל יוֹם חִפַּשְׂתִּי כֵּיצַד לְהָאִיר אֶת מִסְדְּרוֹנוֹת הָאוֹר שֶׁבְּלִבִּי. יָצָאתִי בְּכָל יוֹם לְבַקֵּשׁ

  הִתְפַּאֲרוּת יצחק ישראל שמרון שֶׁנִּזְכֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבַגּוּף הַזֶּה לְהַגִּיעַ לְכִסּוּפִים לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְנֹאמַר בְּרָצוֹן חָזָק, וּבְוַדַּאי נֹאמַר כִּי עִקַּר הַחַיִּים – שְׁלֵמוּת עֲבוֹדַת הַשֵּׁם. יָצָאתִי לְהִתְפַּאֲרוּת בְּכָל מַעֲשַׂי

בְּיוֹם בָּהִיר וּפָתוּחַ אֶל רָצוֹן וַהֲבָנָה קִבַּלְתִּי אֶת הַנָּכוֹן שֶׁאֵין בּוֹ הִתְנַגְּדוּת. אֲנִי אִשָּׁה, אֲנִי מְצֻוָּה, אֲנִי מְקַבֶּלֶת, אֲנִי מוֹדָה, אֲנִי שְׁלִיחָה וַאֲנִי מַעֲבִירָה אֶת כָּל תְּפִלּוֹתַי אֶל הָאוֹר. אֲנִי

חוֹמוֹת בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים וְהַרְבֵּה שָׁנִים בָּנִיתִי מִסְּבִיבִי חוֹמוֹת. חוֹמָה שֶׁתִּשְׁמֹר עָלַי, חוֹמַת הָרֶגֶשׁ. כָּל יוֹם הוֹסַפְתִּי עוֹד חוֹמָה לַחוֹמָה שֶׁנִּבְנְתָה, עַד שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי, אִם רָצִיתִי, לְהַגִּיעַ לְעַצְמִי. בָּרַחְתִּי

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי חִדּוּשׁ נִפְלָא. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּעָמְדִי לְפָנֶיךָ הֲרֵינִי חִדּוּשׁ נִפְלָא, וְרָצִיתִי לְסַפֵּר לְבָאֵי דַּרְכִּי עַל חִדּוּשׁ שֶׁמִּתְחַדֵּשׁ וְנִפְלָא וּבְתוֹכִי. כְּדֵי לִצֹּר חִדּוּשׁ חָדָשׁ צָרִיךְ הָאָדָם לְבַטֵּל

כֵּיצַד אֲנִי לוֹמֶדֶת לְזַהוֹת מֵהֵיכָן מַגִּיעַ הָעֹמֶס, וְכֵיצַד נִתָּן לִמְנֹעַ אֶת מַעֲמֶסֶת הָעֹמֶס שֶׁמַּגִּיעַ וְיוֹצֵר מַעֲמָסָה רִגְשִׁית שֶׁגּוֹרֶמֶת לְחֹסֶר רְאִיָּה וּלְחֹסֶר הִתְבַּהֲרוּת? עֹמֶס – לָרֹב מַגִּיעַ מִמְּקוֹמוֹת מֻדְחָקִים. אֲנִי לוֹקַחַת

יוֹם מִן הַיָּמִים יוֹם בִּתִּי מִן הַיָּמִים בְּנִי, תָּבִינוּ שֶׁהָאֱמוּנָה נִקְרָא יְרוּשָׁלַיִם. יוֹם מִן הַיָּמִים אַתָּה תִּבְכֶּה וְתָבִין מָה נַעֲשָׂה עֲבוּרְךָ מִשָּׁמַיִם. יוֹם מִן הַיָּמִים אַתָּה תְּגַלֶּה כִּי הַנַּעֲשֶׂה הוּא

לֹא פַּעַם אֲנִי נִדְרֶשֶׁת לַעֲמֹד בְּחַיַּי לְהַחְלִיט הַחְלָטוֹת בְּסֻגִּיּוֹת שֶׁרְחוֹקוֹת מֶאֱמוּנָה וּבְיוֹתֵר קְרוֹבוֹת בַּגַּשְׁמִיּוּת לַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַיָּה בַּמְּצִיאוּת שֶׁיָּרַדְתִּי לְתַקֵּן. הַיּוֹם אֲנִי יוֹצֵאת לִבְדֹּק אֶת עַצְמִי, כָּךְ אָמַרְתִּי, הַחְלָטָה נְחוּשָׁה.

בְּתוֹךְ הַתַּהֲלִיךְ שֶׁנִּפְתַּח כְּאוֹר בְּתוֹכִי הֵבַנְתִּי שֶׁמְּבִיאִים בְּדַרְכִּי בַּמְּצִיאוּת דְּבָרִים שֶׁנִּדְחֲקוּ בִּלְתִּי פְּתוּרִים. הַאִם הַתִּקּוּן רוֹדֵף אַחֲרַי? כֵּן, בְּתוֹךְ הַתַּהֲלִיךְ בִּמְצִיאוּת מִשְׁתַּנָּה אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת תַּהֲלִיכִים בִּלְתִּי פְּתוּרִים, הַתְּגוּבָה הָרִאשׁוֹנִית הִיא

אֵין יוֹם שֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת בְּעִקָּר אֶת עַצְמִי: מָה אֲנִי מְתַקֶּנֶת בְּזֶה הָעוֹלָם? מָה הַתִּקּוּן שֶׁלִּי, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם? הַיּוֹם אֲנִי מוּדַעַת לָעִוָּרוֹן הַפְּנִימִי שֶׁהִתְחוֹלֵל בְּתוֹכִי. כָּל יוֹם הוּא אֵין

הֵבַנְתִּי הַיּוֹם שֶׁתְּפִלָּה הִיא בָּאָה לְכַוֵּון וּלְחָדֵּד שֶׁפִּי וְלִבִּי יִהְיוּ שָׁוִוים. אֲנִי כָּמֵהָ בִּכְמִיהָה לַדָּבָר אָז אֲנִי חוֹתֵר אֵלָיו בְּתְפִלָּה. אַךְ אֵין אֲנִי יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁאֲנִי אָסִיר בְּבֵית הָאֲסוּרִים, שֶׁנִּכְנַסְתִּי

הַכְּלִי הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּמַדְתִּי נִקְרָא הִתְפַּיְּסוּת, וְהוּא פּוֹתֵחַ לִי דֶּלֶת אֶל מַעֲמַקֵּי עַצְמִי. לָמַדְתִּי שֶׁכָּל מָה שֶׁקּוֹרֶה, יֵשׁ בּוֹ אֵיזֶה עִנְיָן. וְהַתַּהֲלִיךְ שֶׁקָּרָאתִי לוֹ הִתְפַּיְּסוּת נִמְשַׁךְ וְיִמָּשֵׁךְ לְאֹרֶךְ כָּל תְּקוּפַת חַיָּי.

זְמָן טוֹב הִגִּיעַ לְבַקֵּר בְּתוֹכִי, וּמִיָּד בֵּרַכְתִּי: זְמָן טוֹב לְהָכִין הֲכָנוֹת שֶׁבְּוַדַּאי יִשְׁאֲלוּ כְּלַל עַם יִשְׂרָאֵל. לְכָל אָדָם בְּחַיָּיו יֵשׁ הִזְדַּמְּנוּת שֶׁבָּהּ יַסְכִּים עִם פְּנִימִיּוּת הַדְּבָרִים שֶׁסִּדֵּר בְּתוֹכוֹ וְאָסַף זִכְרוֹנוֹת

שָׁאַלְתִּי בִּדְמָעוֹת, כַּמָּה זְמַן? כַּמָּה זְמַן לְחַכּוֹת? כַּמָּה זְמַן לִרְאוֹת? כַּמָּה זְמַן לְהָבִין? וְהָעִקָּר, כַּמָּה זְמַן עַד שֶׁאֲנִי אַרְגִּישׁ בְּכָל גּוּפִי אֶת הָאֱמֶת? וּבָאתִי הַיּוֹם לְהָבִין מַהִי הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבַּלֵּב וְיָדַעְתִּי

לֹא פַּעַם שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי: אַבָּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה הַתִּקּוּן שֶׁלִּי? מָה אֲנִי מְתַקֶּנֶת בְּזֶה הָעוֹלָם? וְלֹא פַּעַם פָּגַעְתִּי בַּהוֹרִים וּבַאֲחֵרִים, כִּי הֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לִלְמֹד לִדְבֹּק תָּמִיד בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.

שָׁאַלְתִּי אֶת מוֹרִי: מָה זֶה לֶאֱהֹב אֶת עַצְמִי? וְיֵשׁ שֶׁיַּגִּידוּ שֶׁהַדָּבָר הוּא רַע. רַע – רָאשֵׁי תֵּיבוֹת רָצוֹן עַצְמִי. וּמְדַבֵּר רַבּוֹת בְּתוֹרָתוֹ כְּבוֹד הַצַּדִּיק עַל מִדַּת הַהִתְפַּיְּסוּת, שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם

ערב ט’ באב תשע”א הַרְבֵּה שָׁנִים הָלַכְתִּי בִּתְחוּשָׁה שֶׁלֶּאֱהֹב נָכוֹן זֶה דָּבָר רָחוֹק, עַד שֶׁבְּיוֹם אֶחָד, שֶׁלֹּא קָרָה בְּיוֹם אֶחָד, הִתְגָּרַשְׁתִּי מִכָּל הַתַּהֲלִיכִים שֶׁעָשִׂיתִי בֶּעָבָר. גֵּרַשְׁתִּי אוֹתָם הַחוּצָה מִתּוֹכִי וּמִיָּד

בְּהַחְלָטָה אֲמִיצָה הֶחְלַטְתִּי לַעֲמֹד מוּל כָּל הַפְּחָדִים, וְעִקַּר הַפַּחַד מִתּוֹךְ הַמָּקוֹם שֶׁקָּרָאתִי לוֹ לִהְיוֹת מְאֻשֶּׁרֶת. וְיָצָאתִי לְחַפֵּשׂ הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁבְּוַדַּאי הָיוּ מוּנָחוֹת אֶצְלִי וּמְסֻדָּרוֹת הֵיטֵב, וְכָל הַתְּשׁוּבוֹת מְחַכּוֹת שֶׁאֹמַר: אֲנִי מְפֻיֶּסֶת

לְהַכִּיר אֶת עַצְמִי זֶה לֶאֱהֹב אֶת עַצְמִי. מִי שֶׁאוֹהֶבֶת אֶת עַצְמָה הִיא מַכִּירָה אֶת עַצְמָה. וּבְכָל יוֹם אֶשְׁאַל: מָה שְׁלוֹמִי? וּשְׁלוֹמִי זֶה הַכְּלִי שֶׁמֵּאִיר מִגְּדֻלָּתוֹ בְּתוֹכִי. וּבְכָל יוֹם אֶשְׁאַל אֶת

עַכְשָׁיו אֲנִי מוּכָנָה עִם הַכְּלִי הַשְּׁבִיעִי, הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר, וְהוּא נִקְרָא: לְעַדֵּן אֶת הָרֶגֶשׁ, לְעַדֵּן אֶת הַתְּגוּבָה. וּמִיָּד שָׁתַקְתִּי וְאָמַרְתִּי: מִבְּחִינָתִי זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת רִאשׁוֹן, כִּי בַּוַּדָּאִי הַחִיצוֹנִי – כַּאֲשֶׁר אֲנִי

טו’ בתמוז תשע”ב הילולת אור החיים הקדוש רבי חיים בן עטר זיע”א לַעֲמֹד בַּהַרְגָּשָׁה וְלוֹמַר: אִם אַתְּ מַאֲמִינָה שֶׁאֶפְשָׁר לְקַלְקֵל, תַּאֲמִינִי שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן. וּפָתַחְתִּי אֶת חַדְרֵי לִבִּי, אֶת אוֹתָם חֲדָרִים

אָמַרְתִּי: לֶעָתִיד לָבוֹא יִתְבַּטֵּל הָרַע וְיִתְבַּטֵּל הַהִתְנַגְּדוּת וְיִתְבַּטֵּל הַדְּמָעוֹת. הַדְּמָעוֹת שֶׁאָסַפְתִּי מֵאוֹתָם הַיָּמִים שֶׁזָּעַקְתִּי לִמְצֹא וּלְהָבִין אֶת דֶּרֶךְ מְצִיאוּת חַיַּי. לֶעָתִיד לָבוֹא, כָּךְ לָמַדְתִּי לוֹמַר לְעַצְמִי, בַּיּוֹם שֶׁאֲנִי אָבִין. וְהַיּוֹם

אָז יָצָאתִי לִפְגֹּשׁ לְאָחַר שָׁנִים שֶׁל חֹסֶר וַדַּאוּת שְׁהָיָה בְּתוֹכִי אֶת מַאֲמִינָה בְּעַצְמִי. כָּל הַיּוֹם מִתְּחִלָּתוֹ הָיִיתִי בְּהִתְרַגְּשׁוּת וְיָדַעְתִּי שֶׁהִתְגַּעְגַּעְתִּי לְמַאֲמִינָה בְּעַצְמִי, אָז מִיָּד עִם קוּמִי בֵּרַכְתִּי עַל הַטּוֹב וְאָמַרְתִּי:

מִבְחַן מַאֲמִינָה בְּעַצְמִי עוֹמֵד בְּכָל יוֹם, לֹא רַק בֵּינִי וּבֵין עַצְמִי, וְזוֹ הַטָּעוּת שֶׁל רֻבֵּנוּ, הַמִּבְחָן הַקִּיּוּמִי שֶׁל מַאֲמִינָה בְּעַצְמִי. וְנֹאמַר: מַאֲמִינָה בְּעַצְמִי צְרִיכָה לְהַגִּיעַ לְדַרְגָּה שֶׁל שָׁלֵם כַּאֲשֶׁר הִיא

מִבְנֶה יצחק ישראל שמרון בַּיּוֹם שֶׁנִּפְתַּח גִּלּוּי מְקוֹר הַהֲבָנָה לְהָבִין בְּתוֹכִי, יָדַעְתִּי רָצוֹן אֶחָד לְהָקִים מִבְנֶה פְּנִימִי, מִבְנֶה מִמֶּנּוּ אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. מִיָּד עָבַדְתִּי לְהַסְפִּיק בְּהֶסְפֵּק בְּכָל יוֹם לְבָרֵר מָה יִהְיֶה

  בִּזְהִירוּת שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי: מָה שְׁלוֹמִי? וְיֵשׁ שֶׁיַּגִּידוּ: אַתָּה נִמְצָא עִם עַצְמְךָ, מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל? שְׁתִיקָה, מְבוּכָה וּתְהִיָּה. הִתְרַחַקְתִּי מְאוֹד מֵעַצְמִי, אוֹ מֵהַפַּחַד שֶׁעַצְמִי, שֶׁזֶּה אֲנִי, אֶשְׁאַל: מָה הַתִּקּוּן

בִּזְהִירוּת שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי: מָה שְׁלוֹמִי? וְיֵשׁ שֶׁיַּגִּידוּ: אַתְּ נִמְצֵאת עִם עַצְמֵךְ, מַדּוּעַ אַתְּ שׁוֹאֶלֶת? שְׁתִיקָה, מְבוּכָה וּתְהִיָּה. הִתְרַחַקְתִּי מְאוֹד מֵעַצְמִי, אוֹ מֵהַפַּחַד שֶׁעַצְמִי, שֶׁזֶּה אֲנִי, אֶשְׁאַל: מָה הַתִּקּוּן שֶׁלִּי?

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי: תִּגְדְּלִי וְתָבִינִי שֶׁכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלָּךְ יוֹצְרוֹת מַעֲשֶׂה, וּמִיָּד כְּשֶׁתְּחַיְּכִי אָז תֹּאמְרִי לְעַצְמֵךְ: יַלְדָּה קְטַנָּה, אֵיךְ אַתְּ מַתְחִילָה לִבְנוֹת מַעֲשֶׂה? כִּי מַעֲשֶׂה נַעֲשֶׂה דֶּרֶךְ לִמּוּד, הִסְתַּכְּלוּת, הַבְחָנָה שֶׁל

הילולת רבי מאיר בעל הנס זיע”א י”ד באייר תשע”ג בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה בִּקַּשְׁתִּי לִשְׁאֹל אֶת עַצְמִי: מָה אַתְּ רוֹצָה לְהַשִׂיג עַד יוֹם הֻלַּדְתֵּךְ? בָּרֶגַע שֶׁרָשַ֖מְתִּי אֶת אֵלּוּ הַיְּתֵדוֹת, מִמֵּילָא מִשָּׁמַיִם

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַבָּא, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁנִּכְתָּבִים כָּעֵת מוּאָרִים וְעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. הַיּוֹם, אַבָּא, עָמַדְתִּי בְּמַצָּב שֶׁאָפְסוּ רִגְשׁוֹתַי, וְהָיִיתִי צְרִיכָה לוֹמַר, אַבָּא, שֶׁאֲנִי בִּתְּךָ, כְּדֵי לְהֵרָגַע. הִזְכַּרְתִּי לְעַצְמִי

מלאכת הכנת הכלי יצחק ישראל שמרון כַּאֲשֶׁר הָרָצוֹן מַכִּיר בְּתוֹכֵנוּ הִשְׁתּוֹקְקוּת, מִתְקַיֶּמֶת הַיְּדִיעָה מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ לִבְנוֹת כְּלִי, וּמְלֶאכֶת הֲכָנַת הַכְּלִי דּוֹרֶשֶׁת מִכָּל תַּלְמִיד וְתַלְמִידָה לָבוֹא וּלְהַכִּיר אֶת הַחֲלָקִים. נֹאמַר: הַכָּרַת

וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי: יַלְדָּה, אָסוּר לָךְ הָיָה לְפַחֵד מֵעַצְמֵךְ, לְפַחֵד מִלְּהַצִּיב מַטָּרוֹת שֶׁיָּאִירוּ בְּדַרְכֵּךְ. אָסוּר הָיָה לָךְ לְפַחֵד, כִּי אַבָּא תָּמִיד עוֹמֵד, נִמְצָא מַמָּשׁ מֵעָלַיִךְ כָּעֵת. וְתָמִיד תֹּאמְרִי שֶׁאַבָּא שׁוֹלֵחַ לָךְ

בְּכָל בֹּקֶר אֲנִי נֶעֱמֶדֶת וְלֹא שׁוֹאֶלֶת שְׁאֵלוֹת, עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי וּקְשׁוּבָה אֶל הָרָצוֹן שֶׁלִּי שֶׁמְּבַקֵּשׁ בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת לְנַקּוֹת אֶת כָּל מָה שֶׁכָּאַב. וְאָמַרְתִּי בִּשְׂפָתַי: צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַכְּאֵב הוּא לֹא חֵלֶק מִמֶּנִּי,

הַיּוֹם שֶׁזֶּה בְּחִינַת יוֹם טוֹב שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק יוֹם טוֹב, הֶחֱלִיט מוֹרִי לַעֲזֹר לִי וּלְהִכָּנֵס אֶל פְּנִימִיּוּתִי וְלִדְלוֹת בְּעַצְמִי וּבְעֶזְרָתוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת. וְעִקַּר הַנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת הוּא לְהַגִּיעַ לְשָׁלוֹם בְּעַצְמִי. וְעוֹד הוֹסִיף

מציפים  יצחק ישראל שמרון הַיּוֹם לָמַדְתִּי לְדַבֵּר עִם רִגְשׁוֹתַי. כָּל רֶגֶשׁ וְרֶגֶשׁ יוֹצְרִים הִתְרַגְּשׁוּת שֶׁמִּמֶּנָּה לָמַדְתִּי וְאֶלְמַד: רְגָשׁוֹת מְצִיפִים בְּתוֹכִי, הַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת, תַּהֲלִיכִים פְּנִימִיִּים עֲמֻקִּים. בְּכָל יוֹם נוֹצָר מִפְגָּשׁ

מְצִיפִים וְנִקּוּי הַכְּלִי מְצִיפִים אֵלּוּ תַּהֲלִיכִים אֲשֶׁר מֻדְחָקִים מֵהַיַּלְדּוּת וְעַד זְמָן זֶה שֶׁבּוֹ אָנוּ מְגַלִּים דֶּרֶךְ נִקְּיוֹן הַכְּלִי מָהֵם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִדְחַקְנוּ, וְצָפִים הֵם וְעוֹלִים. וְהַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת לְזַהוֹת דֶּרֶךְ נִקְּיוֹן

וּלְכָל נְשָׁמָה וּנְשָׁמָה אֲשֶׁר קוֹרֵאת לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְאִירִים נִסִּים גְּלוּיִים. וַאֲנִי יָצָאתִי לִפְתֹּחַ אֶת שַׁעֲרֵי הַחָכְמָה וּלְגַלּוֹת וּלְקַבֵּל וּלְהִתְבָּרֵךְ מֵהָאוֹר הָעֶלְיוֹן, וְתָמִיד יָדַעְתִּי הוֹדָיָה לְהוֹדוֹת עַל כָּל הָאוֹר שֶׁנִּבְרָא בְּזֶה

ניקוי העומס | יצחק ישראל שמרון יֵשׁ בִּי רָצוֹן, הַיּוֹם אֲנִי אוֹמֶרֶת, לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת מִתּוֹכִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁהַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהֵם מַעֲמִיסִים וּמְבִיאִים עֹמֶס בְּחַיַּי. וְאִם נַבִּיט נָבִין שֶׁהַזְּמָן

בְּכָל יוֹם יֵשׁ נִסָּיוֹן שֶׁבָּא לְנַסּוֹת אוֹתִי. הַנִּסָּיוֹן הוּא לְהִתְנַסּוֹת בִּשְׁבִיל לַעֲבֹר לַתַּהֲלִיךְ הַבָּא. יֵשְׁנוֹ בְּעוֹלָמֵנוּ מִשְׂחָק פָּשׁוּט, לַעֲבֹר הַנִּסְיוֹנוֹת בְּיִרְאָה וּבְשִׂמְחָה. כְּלָלֵי הַמִּשְׂחָק בְּרוּרִים, אֵין זְמָן, וְנִתָּן לְהָבִין שֶׁאֶפְשָׁר

נתינה יצחק ישראל שמרון   שָׁמַעְתִּי בַּקָּשָׁה: הָאִם אֶפְשָׁר לְקַבֵּל? אָמַרְתִּי: לֹא, זֶה שֶׁלִּי, לֹא שֶׁלָּכֶם. וְכָךְ הָיָה, עַד שֶׁרָצִיתִי לְהָבִין מַדּוּעַ אֲנִי מַחֲזִיקָה אֶת מָה שֶׁשֶּׁלִּי רַק בִּשְׁבִילִי, וְיָצָאתִי

בְּסוֹף הַיּוֹם מְבִינָה הָאִשָּׁה הַפְּשׁוּטָה שֶׁזּוֹהִי הַהַתְחָלָה שֶׁהִיא מַתְחִילָה לְהָכִין אֶת עַצְמָהּ אֶל הַמָּחָר. בְּסוֹף הַיּוֹם הִיא מַתְחִילָה לֶאֱסֹף פְּרָטִים, בְּעִקָּר: הֵיכָן הָיְתָה צְרִיכָה לְחַזֵּק אֱמוּנָתָהּ? וְהַאִם טָעֲתָה בְּדַרְכָּהּ? בְּדַרְכָּהּ

  עוֹד מְעַט אֲנִי אָבִין כַּמָּה סוֹדוֹת שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִפְתַּח עַל הַיּוֹם שֶׁבּוֹ אָמַרְתִּי “נָגַעְתָּ בָּאֱמֶת”. גֵּרְשׁוּ אוֹתִי מִגַּן עֵדֶן. כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת כְּנִיסָה

כַּמָּה שָׁנִים אֲנִי יְכוֹלָה לִחְיוֹת בְּמִסְגֶּרֶת הָעֲנִישָׁה? וְאֵיךְ אֲנִי בּוֹדֶקֶת אֶת עַצְמִי הַיּוֹם הַאִם הָעֲנִישָׁה הָעַצְמִית מַגִּיעָה לְקִצָּהּ אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁאֲנִי מַכָּה אֶת עַצְמִי – בִּגְלָלִי. הַכֹּל בִּגְלָלִי. אֲנִי אֲשֵׁמָה.

מוֹדָה אֲנִי עַל הָאֱמֶת וְדוֹבֶרֶת אֱמֶת בְּלִבִּי, וְהָאֱמֶת לְהִתְרַחֵק מִמָּקוֹם שֶׁקָּרָאתִי לוֹ קְלִפּוֹת הַפְּרִי. וְיָצָאתִי לְטַפֵּל בַּפֶּצַע הַפְּנִימִי הַכּוֹאֵב, וּלְטַפֵּל זֶה לְהָבִין מֵהֵיכָן מַגִּיעָה הַהַשְׁלָכָה שֶׁנִּקְרֵאת עַצְבוּת. כִּי הָעַצְבוּת מַרְחִיקָה

    פֶּסַח – פּוֹתֵחַ סוֹד חַיִּים  יצחק ישראל שמרון אֲנִי יוֹצֵאת בַּהֲבָנָה שֶׁל רָצוֹן לְקַיֵּם פֶּסַח פְּנִימִי אֲשֶׁר מְנַקֵּה נִקָּיוֹן בְּכָל הַתַּהֲלִיכִים שֶׁעָבַרְתִּי, אֲנִי עוֹבֶרֶת וֶאֶעֱבֹר.  תַּהֲלִיךְ הַנִּקָּיוֹן הוּא

צֹמֶת דְּרָכִים הַיּוֹם שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי כֵּיצַד אֲנִי צְרִיכָה לְהָבִין בָּרוּחָנִי בִּלְבַד אֶת צֹמֶת הַדְּרָכִים. צֹמֶת זֶהוּ מַצָּב שֶׁל חֹסֶר בְּהִירוּת, מַצָּב שֶׁנִּקְרָא עֲרָפֶל. וְאָסוּר חָלִילָה לֹומַר: זֶהוּ מַצָּב שְׁלִילִי,

  קבלה עצמית יצחק ישראל שמרון קַבָּלָה עַצְמִית הִיא צֹרֶךְ קִיּוּמִי שֶׁמִּתְקַיֵּם בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּתַהֲלִיךְ בְּחַיָּיו. אָז נֹאמַר: בְּלִי קַבָּלָה עַצְמִית אֵין חַיִּים שֶׁמְּחַיִּים אֶת הַחַיִּים. קַבָּלָה עַצְמִית הִיא

יָצָאתִי עִם הַבּוֹגֶרֶת שֶׁבִּי לְהָבִין כֵּיצַד לָתֵת הִזְדַּמְּנוּת לַאֲחֵרִים בַּמָּקוֹם שֶׁפָּתַחְתִּי בְּעַצְמִי לְהָבִין מַהוּ קִלְקוּל, תִּקּוּן. כָּל חַיֵּינוּ יֵשׁ מִפְגָּשִׁים שֶׁל תִּקּוּן. הַתִּקּוּן, לָמַדְנוּ, הַסְּלִיחָה, גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד, וְלָכֵן שֶׁעוֹבְרִים

וְיָדַעְתִּי בְּכָל לִבִּי שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוּת שֶׁהִסְתִּיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹכִי, וְיֵשׁ יָמִים, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁקָּשֶׁה לִתְפֹּס אֶת הַמְּצִיאוּת וּלְגַלּוֹת מִתּוֹכָהּ אֶת הָאֱמֶת. וּלְגַלּוֹת אֶת הָאֱמֶת זֶה בְּוַדַּאי בְּקֹשִׁי, כִּי

הַיּוֹם אֲנִי מוּכָנָה לְהוֹדוֹת שֶׁאֲנִי עֲיֵפָה, וּלְמִי שֶׁיִּשְׁאַל אוֹתִי מִמָּה אֲנִי אֹמַר: אֲנִי כָּל הַזְּמָן רוֹצָה לְרַצּוֹת אֲחֵרִים. וַאֲנִי כָּל הַזְּמָן שׁוֹפֶטֶת אֶת עַצְמִי עַל דְּבָרִים שֶׁאֲנִי לֹא עוֹשָׂה אוֹ

עַד הַיּוֹם הֶחֱזַקְתִּי בְּתוֹכִי כַּמָּה רְצוֹנוֹת, רְצוֹן הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לִשְׂרֹד אֶת הַחַיִּים, וּבִרְצוֹן הַחַיִּים יֵשׁ רָצוֹן שֶׁל הִתְקַיְּמוּת בְּאֵלּוּ הַחַיִּים. וְהַיּוֹם נֹאמַר: רָצוֹן מַחֲזִיק רָצוֹן. וְאִם נַבִּיט אֶל תּוֹךְ

הַשָּׁבוּעַ הִתְחִיל בִּשְׁאֵלוֹת מְיֻתָּרוֹת: מָה יִהְיֶה? אֵיךְ? לָמָּה? וְשָׁמַעְתִּי עַל שָׁבוּעַ טוֹב שֶׁמַּתְחִיל כְּמוֹ תָּמִיד וְלֹא מִשְׁתַּנֶּה מִיּוֹם רִאשׁוֹן. וּבְיוֹם רִאשׁוֹן מָצָאתִי אֶת עַצְמִי שׁוֹאֶלֶת וְעוֹנָה: מָה יֵשׁ לִלְמֹד בְּכָל

  שדה הנשמות יצחק ישראל שמרון דְּעִי כִּי יֵשׁ שָׂדֶה וְשֶָׁם גְּדֵלִים אִילָנוֹת וַעֲשָׂבִים יָפִים וְנָאִים מְאוֹד, וְגֹדֶל יְקַר יְפִי הַשָּׂדֶה וְגִדּוּלָיו אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר, אַשְׁרֵי הָעַיִן רָאֲתָה זֹאת. וְאִילָנוֹת

  שִׁוִּיתִי יצחק ישראל שמרון דְּעִי, בִּתִּי אֲהוּבָתִי, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַפַּחַד גּוֹבֵר תֹּאמְרִי בִּשְׂפָתַיִךְ: שִׁוִּיתִי, וּמִיָּד תֵּצְאִי לְהַשְׁפִּיעַ אוֹר מִפְּנִימִיּוּתֵךְ שֶׁיָּאִיר בְּדַרְכֵּךְ. וּצְעָדַיִךְ חֲשׁוּבִים מְאוֹד, בִּתִּי אֲהוּבָתִי. לְכָל מָקוֹם שֶׁאַתְּ

וְזֶה בְּחִינַת דְּמָעוֹת שֶׁבּוֹכִים בְּעֵת הַצַּעַר. כִּי מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לִי יִסּוּרִים וְצַעַר, עַל כֵּן אֲנִי צְרִיכָה לִזְכּוֹת לִבְחִינוֹת הַשְׁגָּחָה. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ בִּי צַעַר, חֹסֶר שָׁלוֹם פְּנִימִי בֵּין מָה

כָּל יוֹם בְּעֵינַי הוּא בַּהֲבָנָתִי אֲנִי צְרִיכָה לְהוֹדוֹת עַל מָה שֶׁקַּיָּם. כָּל יוֹם אֲנִי אוֹמֶרֶת: תִּהְיִי בְּהוֹדָיָה – עַל מָה שֶׁקִּבַּלְתְּ, עַל מָה שֶׁקַּיָּם, עַל מָה שֶׁגִּלָּה בְּהִתְגַּלּוּת הַמְּצִיאוּת הַבּוֹרֵא

בָּאתִי הַיּוֹם לְסַפֵּר בְּעִקָּר לְעַצְמִי בְּנִפְלְאוֹת הָאוֹר שֶׁנִּפְתָּח וּמֵאִיר הַצַּדִּיק בְּדַרְכִּי. וַאֲנִי מוּכָנָה הַיּוֹם לִפְתֹּח בְּפָנַי אֶת הַשְּׁעָרִים שֶׁסָּגַרְתִּי וְהִסְתַּגַּרְתִּי כָּל חַיַּי, וּבְעִקָּר מֵעַצְמִי וּמִרְצוֹנוֹתַי. שָׁמַעְתִּי אֶת עַצְמִי אוֹמֶרֶת: תְּחַבְּקִי

כָּל תַּהֲלִיךְ שֶׁנִּמְצָא בְּגַלּוּי בְּחַיַּי שָׁוֶה בְּדִיקָה. בְּדִיקָה הִיא לְצֹרֶךְ הַגָּעָה אֶל מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא עֲבוֹדָה אִישִׁית אֶל תּוֹצָאָה אִישִׁית וְאֶל רָצוֹן שֶׁהוּא פְּנִימִי. כָּל תַּהֲלִיךְ רוּחָנִי נִקְרָא פְּנִימִי בְּתוֹךְ הַפְּנִימִיּוּת,

עַד הַיּוֹם הֵבַנְתִּי שֶׁלְּנַהֵל נָכוֹן אֶת חַיַּי בְּדֶרֶךְ נְכוֹנָה מְדֻיֶּקֶת וְאֶפְשָׁרִית נִקְרָא לְתַחֵם, לְהַכְנִיס דְּבָרִים אֶל תּוֹךְ מִסְגֶּרֶת. מָה שֶׁמִּחוּץ לַמִּסְגֶּרֶת, כָּךְ אָמַרְתִּי, זֶה לֹא בָּאַחֲרָיוּת שֶׁלִּי. יֵשׁ מִסְגֶּרֶת פְּנִימִית

מַהוּ תִּקּוּן הַמִּדּוֹת שֶׁהָאָדָם לוֹמֵד בְּכָל דַּרְכֵי הַהִסְתַּכְּלוּת וְהַלְּמִידָה בַּחַיִּים? וּתְחִלָּתָהּ שֶׁל הַלְּמִידָה הִיא מֵהַכָּרָה שֶׁנִּקְרֵאת הַלְבָּשָׁה. זוֹהִי דֶּרֶךְ שֶׁל מַלְבּוּשׁ שֶׁבּוֹ מִסְתַּתֵּר וּמִתְגַּלֶּה הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁתַּפְקִידוֹ לִקְרֹעַ אֶת מִדּוֹת