אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי מַדּוּעַ קָשֶׁה לִי בִּכְלָל לְדַיֵּק בַּדִּיּוּק בַּדְּבָרִים שֶׁאֲנִי רוֹצָה, בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר נִקְרָאִים הָרְצוֹנוֹת שֶׁלִּי.
שָׁמַעְתִּי מִפִּי מוֹרִי וּמְלַמְּדִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין כְּלָל הַמֻּשָּׁג שֶׁנִּקְרָא עִכּוּב, כִּי אָמַר מוֹרִי: יֵשׁ מֻשָּׂג שֶׁנִּקְרָא תִּקּוּן. תֵּשְׁבִי וּתְתַקְּנִי. וְעוֹד הֵבַנְתִּי הַיּוֹם: כַּאֲשֶׁר אֲנִי לֹא מְדַיֶּקֶת מוּל עַצְמִי, לֹא מוּל אוֹתָם הַבָּאִים בְּדַרְכִּי, אָז אֲנִי נוֹפֶלֶת לְמָקוֹם שֶׁל חֵטְא. אֲנִי חוֹטֵאת כְּלַפֵּי עַצְמִי, בְּזֶה שֶׁהִפְקַרְתִּי אֶת אֱמוּנָתִי.
יָצָאתִי הַיּוֹם לִבְדֹּק: מַדּוּעַ קָשֶׁה לִי לְדַיֵּק? וּפָחַדְתִּי לִשְׁמֹעַ מִמּוֹרִי שֶׁחֹסֶר דִּיּוּק נוֹבֵעַ מִמָּקוֹם שֶׁל רִצּוּי לְרַצּוֹת אֶת הָאַחֵר, הָאֲחֵרִים. מִיָּד אָמַרְתִּי הַיּוֹם: מַהוּ הָעֹנֶשׁ שֶׁמַּגִּיעַ לִי? כַּמָּה זְמָן עָלַי לְרַצּוֹת תִּקּוּן שֶׁל עֲנִישָׁה כְּדֻגְמַת מַאֲסָר?
וְלָכֵן הַיּוֹם הֵבַנּוּ שֶׁעֲנִישָׁה הִיא לֹא מִיָּדִית, הִיא גַּם מְאֻחֶרֶת, אַךְ הָאָדָם מְתַקֵּן בַּעֲנִישָׁה אֶת כָּל פְּגָמָיו שֶׁפָּגַם בֶּאֱמוּנָתוֹ. אָז הִתְחַלְנוּ הַיּוֹם עִם מוֹרִי וּמְלַמְּדִי לְהָבִין מָה הַתִּקּוּן, מָה הַחֵטְא, וּמַהִי הָעֲנִישָׁה, וְאֵיךְ אֲנִי חוֹזֶרֶת בִּי מֵאִי-הַדִּיּוּק שֶׁלֹּא דִּיַּקְתִּי כְּלַפֵּי עַצְמִי.
כָּל אַחַת מִתַּלְמִידוֹת הַצַּדִּיק רְאוּיָה הַיּוֹם לְהָבִין שֶׁהָיָה יוֹם אֶחָד בְּחַיֶּיהָ שֶׁשָּׁכְחָה לַחֲזֹר לְעַצְמָהּ וְלִשְׁאֹל: הָאִם חֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה הִיא חֲזָרָה בַּדִּיּוּק, שֶׁאָדָם יְדַיֵּק בְּמַעֲשָׂיו? וְיִתָּכֵן גַּם שֶׁאַנְשֵׁי תְּשׁוּבָה שֶׁמְּדַיְּקִים בִּתְשׁוּבוֹתֵיהֶם וּמְדַקְדְּקִים בְּמִצְווֹת וַהֲלָכוֹת עֲדַיִן לֹא מְדַיְּקִים בַּדִּיּוּק מוּל פְּנִימִיּוּת עַצְמָם, לָכֵן הֵם רְחוֹקִים מֵ"וְאָהַבְתָּ". "וְאָהַבְתָּ" הוּא שֹׁרֶשׁ הַדִּיּוּק. וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם יוֹדֵעַ מַה הוּא מְדַיֵּק, "וְאָהַבְתָּ" הִיא חֵלֶק מֵחַיָּיו. אָז יָצָאתִי הַיּוֹם לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת וּלְקַבֵּל תְּשׁוּבוֹת מִמּוֹרִי וּמְלַמְּדִי: הָאִם דִּיַּקְתִּי בָּרְגָשׁוֹת שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי בֶּאֱמוּנָתִי כְּלַפֵּי עַצְמִי, אוֹ הָיִיתִי חַיֶּבֶת לִיצֹר מַצָּב שֶׁל רִצּוּי מִיָּדִי, גַּם אִם זֶה יַעֲלֶה לִי בַּעֲנִישָׁה?
כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ הַיּוֹם לְסַפֵּר עַל אֱמוּנָה וְדִיּוּק. לְהַגִּיד לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מָה שֶׁקָּרָה לִי בְּדַרְכִּי בַּמְצִיאוּת שֶׁל הַחַיִּים נוֹבֵעַ מֵחֹסֶר דִּיּוּק. לֹא חָלִילָה מֵעִכּוּב אוֹ מֵרָצוֹן לִנְקָמָה, אוֹ מֵעַיִן רָעָה, אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁל לְדַיֵּק. וְלָכֵן גַּם הָאֱנוֹשׁוּת נֶעֱנֶשֶׁת אִם הִיא לֹא מְדַיֶּקֶת מוּל הַטֶּבַע. וְלָכֵן בָּעוֹלָם הָרוּחָנִי הַהִתְיַחֲסוּת לַדִּיּוּק הִיא הִתְיַחֲסוּת לַחַיִּים. וְלָכֵן צֶדֶק אֵלּוּ אוֹתִיּוֹת צָרִיךְ דִּיּוּק קֹדֶם. וּלְאַחַר שֶׁאֲדַיֵּק יִהְיֶה צֶדֶק. יָצָאתִי לִבְחֹן אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי עַד כַּמָּה הָיוּ לִי דִּיּוּקִים וְאִי-דִּיּוּקִים כְּלַפֵּי עַצְמִי, לֹא כְּלַפֵּי אֲחֵרִים. כַּמָּה שִׁקַּרְתִּי לְעַצְמִי, כַּמָּה אָמַרְתִּי לַאֲחֵרִים: בְּסֵדֶר, טוֹב, נֶהְדָר, טָעִים, מְצֻיָּן, רַק בִּשְׁבִיל לֹא לְדַיֵּק. אָז אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: כִּי לֹא רָצִיתִי לִפְגֹּעַ. לִפְעָמִים אָנוּ מְפַחֲדִים לִפְגֹּעַ בְּאָדָם, אָז אָנוּ לֹא מְדַיְּקִים כְּלַפָּיו. אָז אֵיךְ יוֹצְאִים מִזֶּה? שָׁאַלְתִּי אֶת מוֹרִי וּמְלַמְּדִי בְּחֹסֶר נְעִימוּת. וְהָיִיתִי כְּמֵהָה לִשְׁמֹעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה שֶׁהוּא יַגִּיד לִי, וַאֲנִי מְחַכָּה.
מַהִי אֱמֶת עֵירֻמָּה?
וּמוִֹרי הֵשִׁיב לִי מַהִי אֱמֶת וּמַדּוּעַ הִיא נִקְרֵאת בְּדַרְכִּי בְּחֹסֶר הַלְבָּשָׁה שֶׁאֲנִי לֹא מַלְבִּישָׁה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – אֱמֶת עֵירֻמָּה. וּמִיָּד הֵבַנְתִּי: אֱמֶת עֵירֻמָּה זֶה אֱמֶת שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁאֵין שֶׁקֶר, אַךְ אֲנִי מְסִירָה מֵהָאֱמֶת אֶת כָּל אַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמַלְבִּישָׁה אֶת הָאֱמֶת בְּמַלְבּוּשֵׁי הַגַּשְׁמִיּוּת. נֶאֱחַזְתִּי פַּחַד, כִּי אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: אִם קָרָה לִי מַשֶּׁהוּ טוֹב, וּבָאתִי לְסַפֵּר, אַךְ יָדַעְתִּי מֵרֹאשׁ שֶׁאוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם מִשְׁתַּיְּכִים אֶל מְקוֹם אֱמוּנָתִי, אָז אָמַרְתִּי: אֲנַקֶּה הַשַּׁיָּכוּת שֶׁל גֹּדֶל הַנֵּס מִן הַמַּעֲשֶׂה. בֶּאֱמֶת קָרָה הַמִּקְרֶה, אַךְ הוּא לֹא קָרָה בְּמִקְרֶה, הוּא קָרָה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, מֵעֶבֶר לַזְּמָן וּבְוַדַּאי מֵעַל הַטֶּבַע. אָז אֲנִי מַלְבִּישָׁה אֶת הָאֱמוּנָה. אֲנִי מַלְבִּישָׁה אוֹתָהּ קֹדֶם כֹּל בְּאֹפֶן טִבְעִי בְּכָל בֹּקֶר, אֵיךְ שֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת. זֶהוּ בֶּגֶד רִאשׁוֹן: "מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה רַבָּה אֱמוּנָתְךָ", וְזֶה בְּחִינַת הַלְבָּשָׁה רִאשׁוֹנָה.
וְהַלְבָּשָׁה שֶׁבָּאָה מִיָּד לְאַחַר קוּמִי – תּוֹדָה עַל הַכֹּל. וְיוֹדַעַת הַיּוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְשִׁיט אֶת הָאֱמוּנָה, אוֹ לְהַכְלִילָהּ בַּגַּשְׁמִיּוּת, כִּי זֶה עִקַּר אֱמוּנָתִי לְהַאֲמִין שֶׁמִּמֶּנּוּ הַכֹּל יִתְבָּרַךְ בַּמְּבֹרָךְ.
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה קסה'
