בְּמַסָּע הַחַיִּים שֶׁאָנוּ חַיִּים, לֹא פַּעַם עוֹלֶה בְּפִי לוֹמַר: אֲנִי רוֹצָה לְהַאֲמִין!
אֲנִי רוֹצָה לְהַאֲמִין בְּמָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה.
וְהַיּוֹם הֵבַנְתִּי שֶׁהָאֱמוּנָה מַתְחִילָה מִכְּלִי שֶׁנִּבְנָה בַּפְּנִימִיּוּת בֵּין כָּל הַתַּהֲלִיכִים שֶׁאָנוּ עוֹבְרִים בְּמַסָּע הַחַיִּים.
הָאָדָם נִבְחָן בֶּאֱמוּנָתוֹ בִּכְדֵי שֶׁהוּא יִלְמַד לִבְנוֹת כְּלִי, וּבְתוֹךְ הַכְּלִי הוּא יוֹצֵק אֱמוּנָתוֹ.
אֲנָשִׁים רַבִּים חוֹוִים מַשְׁבֵּרִים וִיגִיעוֹת בְּחַיֵּיהֶם. יֵשׁ שֶׁהִתְרַחֲקוּ מֶאֱמוּנָה וְיֵשׁ שֶׁיִּתְקָרְבוּ אֶל הָאֱמוּנָה.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקָרֵב אוֹתָנוּ דֶּרֶךְ הַכְּלִי, שֶׁזֶּה הַפְּנִימִיּוּת בֵּינִי וּבֵין עַצְמִי.
כַּמָּה קָשֶׁה לָאָדָם שֶׁיַחֲזִיק אַהֲבָה אֶל עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה. אֲנִי יוֹתֵר מְבַקֶּרֶת אֶת עַצְמִי מֵאֲשֶׁר אוֹהֶבֶת אֶת עַצְמִי, וּבִזְמַן הַשִּׁעוּר הַזֶּה רָשַׁמְתִּי אֵיזוֹ בִּקֹּרֶת אֲנִי צְרִיכָה לְפַנּוֹת לִנְקֻדּוֹת זְכוּת בַּאֲזַמְּרָה בְּעַצְמִי.
לֹא פַּעַם אָנוּ אוֹמְרִים לְאֵיזוֹ אִשָּׁה: תִּרְאִי אֶת מִדַּת הַגַּאֲוָה שֶׁמַּפְרִיעָה בְּדַרְכֵּךְ, תִּרְאִי כַּמָּה בִּטָּחוֹן עַצְמִי שֶׁגּוֹרֵם לְהֶרֶס הַסּוֹבְבִים מִסְּבִיבֵךְ, תִּרְאִי כַּמָּה בִּקֹּרֶת אַתְּ מַשְׁמִיעָה בְּשִׂיחָה, עַד שֶׁאַתְּ מַקְטִינָה אֶת בְּרִיאָתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם. וְאִשָּׁה חֲכָמָה תַּעֲנֶה: בָּנִיתִי חוֹמוֹת שֶׁל מַסֵּכוֹת שֶׁל הַעֲמָדַת פָּנִים לְהָגֵן עַל עַצְמִי מִפְּנֵי הַקְּרוֹבִים, מִפְּנֵי הָרְחוֹקִים, וְהָעִקָּר בָּנִיתִי כִּי פָּחַדְתִּי מֵעַצְמִי. וְכָךְ מָצָאנוּ הַיּוֹם אֶת עַצְמֵנוּ בּוֹדְקִים אִם אֲנַחְנוּ הַיּוֹם מוּדָעִים לְמָה שֶׁאָנוּ מַקְרִינִים.
אָז צָרִיךְ לְהַקְרִין בִּמְקוֹם בִּטָּחוֹן עַצְמִי, בִּטָּחוֹן בַּאֲנִי מַאֲמִינָה בְּעַצְמִי, בִּטָּחוֹן בַּיְּכֹלֶת. בִּמְקוֹם לְבַקֵּר אֶת עַצְמִי, לְהוֹדוֹת עַל כָּל מָה שֶׁקַּיָּם וּמִתְקַיֵּם מִתּוֹכִי אֶל הַחוּץ. בִּמְקוֹם לִשְׁאֹל: מָה יִהְיֶה? לְאָן? לָמָּה? וְהָאִם זֶה מַגִּיעַ לִי? נֹאמַר: מְכַוְּנִים מִלְּמַעְלָה אֶת דַּרְכֵּנוּ לָרֹב בְּנִסְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁלָחִים לְהָבִיא אוֹתִי, אוֹתָם וְאֶת הַכְּלָל לְהִתְעוֹרְרוּת.
לָמַדְתִּי הַיּוֹם בַּשִּׁעוּר הַזֶּה שֶׁאֲנִי לֹא בּוֹחֶנֶת יוֹתֵר אֶת הָאֱמוּנָה, הִיא קַיֶּמֶת, יְצִיבָה וּבְטוּחָה. אֲנִי לֹא מְנַהֶלֶת עִם עַצְמִי יוֹתֵר הִתְפַּשְּׁרוּת, לְהִתְפַּשֵּׁר בְּמָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה, כִּי הַקֹּשִׁי הַרְבֵּה יוֹתֵר חָזָק. מִי אָמַר? אוּלַי אֲנַחְנוּ נִבְחָנִים מוּל הַקֹּשִׁי?
צָרִיךְ לְדַבֵּר מִתּוֹךְ אֱמוּנָה שֶׁנִּקְרֵאת דְּבֵקוּת, כִּי הָאָדָם הַדָּבֵק בֶּאֱמוּנָתוֹ, אַהֲבַת הַשֵּׁם הִיא לְנֶגֶד עֵינָיו. וְלֹא פַּעַם יָצָא לִי לִשְׁאֹל אֶת עַצְמִי: לָמָּה נָתַתְּ מָקוֹם לַפְּחָדִים לְנַהֵל אֶת הַחַיִּים?
וְרָצִיתִי לִשְׁאֹל אֶת עַצְמִי שְׁאֵלָה אַחַת, וּמִיָּד אָמְרָה מֵעֵין בַּת קוֹל שֶׁיָּצְאָה מִתּוֹכִי: הֲרֵי אַתְּ יוֹדַעַת הִשָּׂרְדוּת הִיא חֲזָקָה יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר שֶׁאָנוּ חוֹוִים בְּאֵלּוּ הַקְּשָׁיִים בְּמַסַּע הַחַיִּים, כִּי בֶּן אָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׂרֹד הוּא מַטְמִיעַ בְּכוֹחוֹתָיו – אֲנִי מַאֲמִין שֶׁאֲנִי אֲנַצֵּחַ!
מָחָר אֲנִי יוֹצֵאת לְעוֹד יְגִיעָה מִתּוֹךְ הַיְּגִיעוֹת, אָז אֶזְכֹּר לְהַלְבִּישׁ אֶת אֶמוּנָתִי וְלוֹמַר: אֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁהַטּוֹב יְנַצֵּחַ!
אַל תִּגְרְמִי לְעַצְמֵךְ, בִּתִּי, שֶׁדִּבְרֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים יִהְיוּ כְּמַעֲקֶה לְבִטְחוֹנֵךְ. קְחִי אֱמוּנָתֵךְ בְּאַהֲבָה עַצְמִית שֶׁאַתְּ מְכַבֶּדֶת אֶת עַצְמֵךְ לִהְיוֹת הַמַּעֲקֶה. עַכְשָׁיו תִּשָּׁעֲנִי, אָמֵן וְאָמֵן!
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה קסב'
