ביקורת והסתכלות
יצחק ישראל שמרון

נָגַעְתִּי בְּזֶה הָרָצוֹן שֶׁמֵּצִיף בְּתוֹכִי רְגָשׁוֹת, וְאָמַרְתִּי: בִּרְצוֹנִי לְנַקּוֹת אֶת זֶה הַמֵּצִיף, וְתָמִיד נוּכַל לְזַהוֹת מְצִיפִים. מֵהֵיכָן?
אָז נֹאמַר: מֵצִיף מַתְחִיל מִבִּקֹּרֶת,
מִתּוֹךְ תַּהֲלִיךְ שֶׁהַמִּסְתַּכֶּלֶת רוֹאָה אֶת חֲסָרֶיהָ בְּמַעֲשָׂיו שָׁל הָאַחֵר, וְהַמְּבַקֶּרֶת, וַעֲדַיִן לֹא בְּמוּדָע, שֶׁהַבִּקֹּרֶת שֶׁנֶּאֶמְרָה מִתּוֹךְ הַהִסְתַּכְּלוּת, אָכֵן זֶה הוּא תִּקּוּנָהּ.
כִּי הַמְּבַקֶּרֶת – יֵשׁ בָּהּ תִּקּוּן בַּבִּקֹּרֶת שֶׁמַּתְחִילָה בֵּינָהּ וּבֵין עַצְמָהּ. וְלָכֵן נֹאמַר: שֶׁלֹּא מְפֻיָּסִים אָז מְבַקְּרִים בִּקֹּרֶת אֶת כָּל הָעוֹלָם. בִּקֹּרֶת מַתְחִילָה מִמַּדְרֵגָה רִאשׁוֹנָה:
הָאָשֵׁם הוּא שָׁם, הוּא לֹא בִּי קַיָּם. הוּא אָשֵׁם, הִיא אֲשֵׁמָה, הֵם אֲשֵׁמִים. וּמִיָּד אֲנִי אֶבְדֹּק: מַהוּ הַמֵּצִיף שֶׁמֵּבִיא לְזוֹ הַבִּקֹּרֶת לְבַקֵּר בְּחַיַּי?
בְּכָל יוֹם יֵשׁ לִבְדֹּק כֵּיצַד אֲנִי מַמְעִיטָה בְּבִקֹּרֶת עַד לַמּוּעָט בַּהִסְתַּכְּלוּת שֶׁלִּי בָּאֲחֵרִים. וְתָמִיד אֶזְכֹּר: מָה שֶׁחָסֵר בְּעֵינַי חָסֵר בְּעֵינֵי הָאֲחֵרִים,
אֲבָל הֵבַנְתִּי שֶׁבְּעֵינֵי הָאֲחֵרִים זֶה בְּעֵינֵי עַצְמִי, מָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה.
כָּל אָדָם רוֹאֶה אֶת הָאוֹר מִנְּקֻדַּת הִסְתַּכְּלוּת, בִּקֹּרֶת בֵּינוֹ וּבֵין עַצְמוֹ. וְיֵשׁ שֶׁיֹּאמְרוּ: אוֹר זֶה נְקֻדָּה, וְיֵשׁ שֶׁיֹּאמְרוּ: רְחוֹקָה מְאוֹד, וְיֵשׁ מִי שֶׁיֹּאמַר שֶׁאוֹר זֶה שֶׁמֶשׁ,
וְאַחֵר יֹאמַר: זֶה מַשֶּׁהוּ פְּנִימִי וְהוּא תָּלוּי בְּמַעֲשַׂי. וְיַלְדָּה תֹּאמַר: זֶה עִגּוּל, עִגּוּל שֶׁמִּמֶּנּוּ מִתְגַּלְגֵּל כָּל הָעוֹלָם, וְהַבּוֹגֶרֶת תֹּאמַר:
הַכֹּל מֻשְׁפָּע מֵאוֹתוֹ עִגּוּל שֶׁהִתְחִיל מִצִּמְצוּם, מֵאוֹר פָּשׁוּט.
אָז לָמַדְתִּי שֶהַכֹּל מַתְחִיל מֵהִסְתַּכְּלוּת, בִּקֹּרֶת חִיּוּבִית, וְאִם נִבְחַן תַּהֲלִיכִים בְּבִקֹּרֶת חִיּוּבִית, אָז הַחִיּוּב הוּא מְחַיֵּב מְצִיאוּת מוּאֶרֶת אֱלֹקִית.
כִּי הַכֹּל הִתְחִיל מֵהַחוֹב שֶׁחַיָּב הָאָדָם לְזֶה הַמָּקוֹם שֶׁבִּשְׁבִילוֹ יָרַד לְתַקֵּן. וְהָאָדָם מְתַקֵּן חוֹב בֵּין הַמָּקוֹם, בֵּין הַבַּיִת, בֵּין הַרְגָשׁוֹת, בֵּין הַיְּלָדִים,
בֵּין הַחֲסָדִים וּבֵין כָּל תִּקּוּנֵי הַתְּפִלּוֹת בִּשְׁבִיל בְּרִיאַת הָעוֹלָם.
בְּכָל יוֹם יָבִיאוּ אֶת מִדַּת הַבִּקֹּרֶת אֶל מִבְחַן הִסְתַּכְּלוּת לִרְאוֹת כַּמָּה אָנוּ בּוֹחֲנִים נָכוֹן אֶת פְּנִימִיּוּתֵנוּ וְכֵיצַד אָנוּ מְבַקְּרִים נָכוֹן.
וּלְבַקֵּר נָכוֹן זֶה לְהַשְׁפִּיעַ בִּשְׁבִיל לְתַקֵּן בֵּינִי וּבֵין הַמָּקוֹם, שֶׁהַיּוֹם הוּא מַתְחִיל וְנִקְרָא מִבְנֶה פְּנִימִי, מָקוֹם חָדָשׁ שֶׁאֵין בּוֹ שְׁפִיטָה, וְלָכֵן אוֹמְרִים: צֶדֶק בְּכָל מַעֲשֵׂינוּ.
אָז הִפְסַקְתִּי לְבַקֵּר אֶת אֵלּוּ הַחֲדָרִים שֶׁבִּקַּרְתִּי בָּהֶם וְכָעַסְתִּי מִיַּלְדּוּתִי. אֲנִי מְנַקָּה חֶדֶר פְּנִימִי אֶל חֶדֶר אַחֵר, וְלֹא מְחַכָּה לְבִקֹּרֶת.
וְהַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהַחַיִּים מְבַקְּרִים בִּשְׁבִיל שֶׁנְּתַקֵּן פַּעַם אַחַת עַד לַתִּקּוּן הַבָּא. הַחַיִּים מַמָּשׁ מְבַקְּרִים אֶצְלֵנוּ בִּשְׁבִיל שֶׁנְּתַקֵּן,
וְהַבִּקֹּרֶת הִיא שֶׁנִּלְמַד לְקַבֵּל אֶת עַצְמֵנוּ בַּמְּצִיאוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְאָז נֹאמַר: כָּל הַתִּקּוּן הוּא בִּשְׁבִיל לְתַקֵּן וְלֹא לְבַקֵּר אֶת פְּנִימִיּוּתֵנוּ.
אָז נֶאֱחֹז בִּנְקֻדּוֹת טוֹבוֹת וְנֹאמַר: מָקוֹם בּוֹנֶה מָקוֹם, תַּהֲלִיךְ מַצְמִיחַ תַּהֲלִיךְ חָדָשׁ, וְלָכֵן בְּכָל יוֹם נְבַקֵּר אֶת עַצְמֵנוּ רַק בְּחִיּוּב וְנֹאמַר:
עַכְשָׁיו אוֹר הַהַשְׁפָּעָה יָאִיר דַּרְכָּם שֶׁל אֲחֵרִים.
בִּקֹּרֶת לֹא מַצְמִיחָה תַּהֲלִיכִים, אָז תְּבַקְּרִי רַק בִּשְׁבִיל לְנַקּוֹת וְלָגַעַת בַּתֹּכֶן הַפְּנִימִי. וּמִיָּד כְּשֶׁתְּנַקִּי אֶת הַבִּקֹּרֶת תִּפְגְּשִׁי אֶת הַסְּלִיחָה,
כִּי הַבִּקֹּרֶת הִיא מַסָּךְ שֶׁמִּמֶּנּוּ נִגַּע בָּאֱמֶת, וְהָאֱמֶת הִיא הַסְּלִיחָה שֶׁיָּצְרָה בְּכָל תַּהֲלִיךְ וְתַהֲלִיךְ בְּתוֹכֵנוּ כְּאֵב.
אָז שָׁלוֹם לַסְּלִיחָה שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת מִתּוֹךְ הָרָצוֹן לְפַיֵּס וּלְהִתְפַּיֵּס עִם הָאֲנִי הַפְּנִימִי אָמֵן וְאָמֵן!
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה צ'

לשיעורים נוספים