בְּאֵלּוּ הַחַיִּים שֶׁאָנוּ חַיִּים כָּל יוֹם הוּא נִסָּיוֹן. שָׁאַל הָאָדָם: מַהוּ הַנִּסָּיוֹן? אָז יֹאמְרוּ מִשָּׁמַיִם: צְעָדֶיךָ שֶׁאַתָּה צוֹעֵד בְּבִטְחָה אֶל הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא אָבִיךָ, אָב הָרַחֲמָן.
כָּל יוֹם הוּא נִסָּיוֹן לְנַסּוֹת הַאִם אֲנִי אֶשְׁתַּנֶּה וְהַאִם הַמְּצִיאוּת שֶׁשָּׁלְחוּ לִי תְּשַׁנֶּה אוֹתִי.
שָׁאַלְתִּי: אִם כָּךְ, מַהוּ הַזְּמָן שֶׁנִּגְמַר בְּמַהֲלַךְ הַנִּסָּיוֹן? שֶׁלּוֹקְחִים מִמֵּךְ אֶת הַזְּמָן וְאַתְּ מְשֻׁעְבֶּדֶת וּמִשְׁתַּעְבֶּדֶת אֶל רָצוֹן, לֹא מִתּוֹךְ בְּחִירָה אֶלָּא מִתּוֹךְ נִסָּיוֹן, וּמִמֶּנּוּ לֹא תּוּכְלִי לָצֵאת. וּבְוַדַּאי יִהְיוּ מִגְבָּלוֹת רַבּוֹת, מִגְבְּלוֹת הַגּוּף. לָכֵן כַּאֲשֶׁר הַגּוּף מִתְבַּלֶּה, מַשְׁאִיר הַבּוֹרֵא בַּזִּקְנָה אֶת הַזִּכָּרוֹן, תְּתַקְּנִי בַּמַּחֲשָׁבָה אֶת מָה שֶׁהִתְקַלְקֵל. אַתְּ יוֹשֶׁבֶת כִּי נִגְמַר הַזְּמָן וּמַתְחִילָה לְתַקֵּן בַּמַּחֲשָׁבָה, וְאַתְּ יוֹדַעַת שֶׁהַיָּמִים מִתְקַצְּרִים, אָז אַתְּ קָמָה יוֹתֵר מֻקְדָּם וּמְפַחֶדֶת לִישֹׁן יוֹתֵר, וְאַתְּ טְרוּדָה עַל יוֹם הִסְתַּלְּקוּתֵךְ. וְלֹא תּוּכְלִי לוֹמַר לְעַצְמֵךְ: מִמֵּילָא עָדִיף לְסַיֵּם וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ. אַךְ הַכֹּחַ הַגַּשְׁמִי מְתַעְתֵּעַ בָּנוּ לְהִשָּׁאֵר, לֶאֱחֹז עוֹד יוֹם, עוֹד שָׁעָה בְּזֶה הָעוֹלָם.
זְמָן יָכוֹל לְהִגָּמֵר בְּמַהֲלַךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְהַעֲרִיךְ אֶת הַטּוֹב שֶׁנּוֹתְנִים לִי. לֹא הֶעֱרַכְתִּי מַסְפִּיק, מִיָּד הִסְתַּיֵּם הַזְּמָן וּמָה שֶׁקִּבַּלְתִּי מַתְנַת חִנָּם יִלָּקַח, אָז בְּוַדַּאי שֶׁנִּרְאֶה אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים בְּחֹסֶר הֲבָנָה שֶׁהִנֵּה הַזְּמָן נִגְמַר.
כָּל הַחַיִּים הֵם הִתְקַיְּמוּת לְקַיֵּם אֶת הַזְּמָן לְטוֹבַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְנוֹתְנִים לָנוּ מֵעֵין הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי קוֹבַעַת אֶת הַזְּמָן, שֶׁהַזְּמָן נִקְבַּע עַל-יָדִי. לָכֵן יַעֲמִידוּ אֶת הַזְּמָן מִעִכּוּב בַּשָּׁמַיִם, לָכֵן צָרִיךְ לִנְהֹג בְּכָבוֹד בַּזְּמָן, וּבְוַדַּאי שֶׁעַד הַיּוֹם נָהַגְנוּ בְּחֹסֶר יֹשֶׁר כְּלַפֵּי הַזְּמָן: מָתַחְנוּ, מָשַׁכְנוּ, הִנַּחְנוּ שֶׁהַכֹּל יְחַכֶּה לַזְּמָן שֶׁלִּי. אָז שָׁמַעְתִּי: הַזְּמָן נִגְמַר, קוּמִי מָחָר אֶל מְצִיאוּת חֲדָשָׁה.
הַבּוֹרֵא רוֹצֶה שֶׁנִּשְׁמַע אֶת קוֹל הַנְּשָׁמָה שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת בִּתְחִינָה מַמָּשׁ שֶׁנִּקַּח הַיְּעָדִים, בְּחִינַת הַזְּמַנִּים לְהַגִּיעַ לְהֶשֵּׂגִים. לְשָׁם לֹא אֶחֱזֹר, לְכָאן אָבוֹא.
הַזְּמָן יָכוֹל לְהִגָּמֵר, כִּי צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר.
קוּמִי, אַבָּא קוֹרֵא לָךְ, הוּא רוֹצֶה שֶׁתִּשְׁמְעִי, וְאֵין צֹרֶךְ בְּנִסָּיוֹן שֶׁתְּשַׁנִּי אֶת מְצִיאוּת חַיָּיִּךְ מִמָּחָר.
הַזְּמָן, כָּךְ אָמַרְתִּי, הַמְּפַיֵּס הִתְפַּיְּסוּת בֵּינִי וּבֵין עַצְמִי, עַצְמִי וְאַהֲבַת הַבּוֹרֵא.
יָרַדְתִּי רַק לְהִתְקָרֵב בַּזְּמָן אֶל הָאֱמֶת, אָמֵן וְאָמֵן!
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה רט'
