יָצָאתִי עִם מוֹרִי לַעֲשׂוֹת תַּהֲלִיךְ פְּנִימִי, לְתַקֵּן אֶת מִדַּת הַכַּעַס שֶׁחֲבוּיָה בְּתוֹכִי.
יָצָאתִי לְהָבִין מֵהֵיכָן צָמַח אוֹתוֹ הַכַּעַס, וְהִסְבִּיר לִי מוֹרִי שֶׁהַכַּעַס מַגִּיעַ מֵאוֹתָם מְקוֹמוֹת מֻדְחָקִים מֵהַמַּצָּבִים הַקָּשִׁים שֶׁחָוִינוּ, גַּם בְּיַלְדּוּתֵנוּ. וְהַכַּעַס, אָמַר מוֹרִי, מְעַכֵּב אֶת הַצְּמִיחָה הַמְּחוּדֶשֶׁת שֶׁל עַצְמֵנוּ. וְהַיּוֹם הִתְחַלְתִּי לַעֲשׂוֹת אֶת מְלֶאכֶת הַנִּקּוּי, וְקָרָאתִי לַמְּלָאכָה: לִגְאֹל אֶת עַצְמִי מִשִּׁעְבּוּד, כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמִּשְׁתַּעְבְּדִים וְעוֹבְדִים אֶת הַכַּעַס.
יָצָאתִי לְהָבִין הֵיכָן שֹׁרֶשׁ הַכַּעַס. וְאָסוּר לִי לְהַגִּיד: אֲנִי יוֹדַעַת מֵהֵיכָן הַשֹּׁרֶשׁ, אַךְ מָה זֶה יַעֲזֹר לִי שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת. זֶה יַעֲזֹר, אָמַר מוֹרִי, שֶׁנְּטַפֵּל בַּשֹּׁרֶשׁ שֶׁמְּעַכֵּב אֶת הַצְּמִיחָה, אֶת הַהִתְחַדְּשׁוּת.
הִסְכַּמְתִּי לְהָבִין בִּבְהִירוּת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁעָלַי לְהִתְיַצֵּב בְּהַתְמָדָה מוּל הַכַּעַס וְלַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה שֶׁנִּקְרֵאת הַכְנָעָה, וּמִיָּד לְהַבְדִּיל אֶת הַכַּעַס וְלוֹמַר: הוּא לֹא חֵלֶק מִמֶּנִּי יוֹתֵר. וּלְקַבֵּל הַמְתָּקָה שֶׁהַכַּעַס מִסְתַּלֵּק שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַשִּׂמְחָה, כִּי רֻבֵּנוּ בְּהֶעְדֵּר שִׂמְחָה, כִּי הַכַּעַס לֹא מֵנִיחַ לִי לְהִתְקָרֵב וּלְקָרֵב אֶת עַצְמִי אֶל הָאֱמוּנָה וְאֶל הַיִּעוּד שֶׁקָּרָאתִי לוֹ הַגְשָׁמָה עַצְמִית.
יָצָאתִי לַעֲשׂוֹת תַּהֲלִיךְ בַּמָּקוֹם שֶׁהִשְׁאִיר בִּי חֲוָיָה בִּלְתִּי מְתוּקֶנֶת שֶׁל הַשְׁלָמָה וּפִיּוּס. בָּרֶגַע שֶׁאֲנִי אֶתְפַּיֵּס עִם אוֹתוֹ תַּהֲלִיךְ שֶׁלֹּא מֵנִיחַ לִי, אֲנִי מְשַׁחְרֶרֶת אֶת מִדַּת הַכַּעַס.
וְאָמַרְתִּי: לַתַּהֲלִיךְ הַזֶּה אֲנִי אֶקְרָא "עֲשָׂרָה יְמֵי תְּשׁוּבָה" שֶׁנְּחַפְּשָׂה בְּתוֹכֵנוּ אֶת נְקֻדַּת הָאֹשֶׁר. עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבְּיִשּׁוּב הַדַּעַת אֲנִי אֶחְתֹּר לְהָבִיא שִׁנּוּי בְּסֵדֶר חַיַּי. וְאֶעֱשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל עֲבֵרוֹת הַכַּעַס שֶׁכָּעַסְתִּי וְלָרֹב הִתְחָרַטְתִּי וְאָמַרְתִּי – מָה עָזַר לִי הַכַּעַס? וּבַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה אֲנִי בְּהִתְמַקְּדוּת לְנַתֵּק בַּעֲבוֹדָה יוֹמְיוֹמִית עַל-יְדֵי הַשְׁלָמָה וּפִיּוּס אֶת הַכַּעַס.
כְּשֶׁאֲנִי כּוֹעֶסֶת, אֲנִי יוֹצֶרֶת אַלְפֵי כְּעָסִים שֶׁנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים כְּמוֹ מַעְגָּלִים מִסְּבִיבִי. שֶׁאֲנִי מִתְוַכַּחַת, אֲנִי יוֹצֶרֶת וִכּוּחִים בֵּינִי וּבֵין עַצְמִי וּבֵין הָעוֹלָם שֶׁמִּתְקַיֵּם מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. וְיָרְדָה הֲבָנָה הַיּוֹם שֶׁאָסוּר לְחַכּוֹת שֶׁכּוֹעֲסִים, כְּכָל שֶׁאֲנִי מְחַכָּה אֲנִי יוֹצֶרֶת כְּעָסִים שֶׁמַּשְׁפִּיעִים בָּעוֹלָם, וְאָסוּר שֶׁאֲנִי אֶכְעַס וְאֶשְׁתֹּק, שֶׁכּוֹעֲסִים וְשׁוֹתְקִים מְבִיאִים אֶת הָעוֹלָם לִידֵי הַסָּחוֹת. וְשָׁאַלְתִּי אֶת מוֹרִי: מָה זֶה הָעוֹלָם? וְכֵיצַד הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת מוּסָח?
הֵשִׁיב וְאָמַר: הָעוֹלָם נִבְרָא בְּמַאֲמַר פִּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְתַפְקִידֵנוּ לְתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם, לְהַשְׁפִּיעַ טוֹב, אַךְ כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ כּוֹעֲסִים, אָנוּ יוֹצְרִים בְּתוֹכֵנוּ שְׁתִיקָה שֶׁל כַּעַס, וּבְוַדַּאי שֶׁאֲנִי כּוֹעֶסֶת אֲנִי מַשְׁפִּיעָה עַל כָּל הַסּוֹבְבִים אוֹתִי, וְכָל סוֹבֵב הוּא מִסְתּוֹבֵב וְהוּא חֵלֶק מִקִּיּוּמֵנוּ בָּעוֹלָם, וְכָכָה אֲנַחְנוּ מְעַכְּבִים אֶת כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְפַּתֵּחַ וְלִפְתֹּחַ אוֹר, גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה. וְהִמְשַׁכְתִּי – הִרְהוּרֵי הַתְּשׁוּבָה מִתְעוֹרְרִים לְנַקּוֹת אֶת הַכַּעַס.
רַק עֲשָׂרָה יָמִים, וְאָמַר לִי מוֹרִי בְּאֵלּוּ הַיָּמִים: תַּעֲשִׂי דְּבָרִים שֶׁבָּהֶם תִּתְמוֹדְדִי מוּל הַכַּעַס בְּלִי לְפַחֵד, לַעֲמֹד מוּל הַכַּעַס וְלֹא לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ. כֵּן, אֲנַחְנוּ בּוֹרְחִים מֵהַכַּעַס, וְהַכַּעַס מַפְתִּיעַ אוֹתָנוּ בְּאֵין-הַיְּדִיעָה וּמַפִּיל עָלֵינוּ אֵימָה וּתְגוּבָה – קָשֶׁה לִי לְהַאֲמִין שֶׁזּוֹ אֲנִי, וְלָכֵן צָרִיךְ לַעֲמֹד מוּל אוֹתָם הַדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים וּלְנַסּוֹת לֹא לִכְעֹס, לַעֲמֹד וְלִנְשֹׁם עֲמֹק, לַעֲמֹד וְלוֹמַר: אֲנִי עוֹשָׂה תִּקּוּן, וְנוֹתְנִים לִי הַכּוֹחוֹת הָעֶלְיוֹנִים לְהִטָּהֵר מֵהַכַּעַס וּלְהָקִים מֵחָדָשׁ אֶת עוֹלָמִי הַפְּנִימִי.
כַּעַס מִתְבַּטֵּא בִּתְגוּבָה, וְלָרֹב מִי שֶׁמֵּגִיבָה מֵהַכַּעַס הִיא לֹא בּוֹנָה אֶלָּא מִיָּד הוֹרֶסֶת, וְלָכֵן צָרִיךְ מִיָּד לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ הַכּוֹחוֹת לְהִתְעוֹרְרוּת מִדַּת הָאַהֲבָה לְתַקֵּן הַכַּעַס, וְתָמִיד צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּפְתַּח לָנוּ אֶת שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ קֹדֶם פְּטִירָתוֹ אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּבָר אֶחָד אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, שֶׁיִּפָּתְחוּ ז' הָרְקִיעִים וְיִרְאוּ הַכּוֹל כִּי אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. וְכַאֲשֶׁר אֲנִי מְתַקֶּנֶת, אֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַדִּי בִּגְדֻלָּתוֹ וּמַבִּיטָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת אֲנִי: אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ!
כִּי גְּדֻלָּתוֹ הִיא הַכֹּחַ לְהָבִין שֶׁמִּדַּת הַכַּעַס הִיא בָּאָה לְעַכֵּב אֶת צְמִיחָתִי, וְלָכֵן שֶׁיִּפָּתְחוּ כָּל ז' רְקִיעִים, שֶׁאֲנִי מְכַוֶּנֶת אֶת לִבִּי, שֶׁאֲנִי אֶזְכֶּה לְגַלּוֹת אֶת מִדַּת הָאַהֲבָה שֶׁנִּמְצֵאת בְּתוֹכִי, מִדַּת הַהִתְעוֹרְרוּת הִיא לְהִתְעוֹרֵר וּלְהָבִין שֶׁלְּתַקֵּן זֶה הָאוֹר שֶׁמֵּאִיר בָּנוּ בְּכָל יוֹם הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.
הֲרֵינִי עוֹקֶרֶת אֶת כַּעֲסִי וּמְבִיאָה לַעֲנָוָתִי שֶׁהִיא קִיּוּמִי – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
אָמֵן וְאָמֵן!
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה רכז'