שיעור

הקשבה | יצחק ישראל שמרון

מִתְבּוֹנֶנֶת – יַלְדָּה, מַקְשִׁיבָה – בּוֹגֶרֶת.
הִתְבּוֹנְנָה הַמַּקְשִׁיבָה וְהִקְשִׁיבָה לְחַיֶּיהָ, וְשָׁאֲלָה וְרָאֲתָה מָה קָרָה בְּכָל תַּהֲלִיךְ בְּחַיֶּיהָ. וּמִיָּד הֵבִינָה שֶׁכָּל חַיֶּיהָ לֹא הָיְתָה קַשּׁוּבָה לְעַצְמָהּ בְּאַהֲבָה, הָיְתָה קַשּׁוּבָה בְּעִקָּר לַאֲחֵרִים, אוֹ נָכוֹן לְדַיֵּק – קַשּׁוּבָה לַצִּפִּיּוֹת שֶׁבָּאוּ מֵעֹמֶס הָאֲחֵרִים.
מִתְבּוֹנֶנֶת, כָּךְ נִקְרָא שְׁמָהּ בַּתַּהֲלִיךְ שֶׁבּוֹ הִיא עוֹמֶדֶת. וּמַדּוּעַ מִתְבּוֹנֶנֶת? כִּי הַהִתְבּוֹנְנוּת מַגִּיעָה דֶּרֶךְ הַהִתְבּוֹדְדוּת, הַמִּתְבּוֹנֶנֶת רוֹאָה אֶת חַיֶּיהָ, אַךְ עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַה אֶל מָקוֹם שֶׁקַּשּׁוּבָה וּמַקְשִׁיבָה לְקוֹלָהּ הַמְּדַבֵּר הַפְּנִימִי. הַמִּתְבּוֹנֶנֶת שָׁמְעָה שֶׁטּוֹב לִהְיוֹת קַשּׁוּבָה לְלִבָּהּ וְיָדְעָה שֶׁהַהִתְבּוֹדְדוּת תָּבִיא וְתָאִיר תְּשׁוּבוֹת בְּדַרְכָּהּ. שָׂמְחָה הַמִּתְבּוֹנֶנֶת, כִּי הַהִתְבּוֹנְנוּת הַיּוֹם נִשְׂמַח וְנָבִין שֶׁבָּהּ כָּל תַּהֲלִיךְ הוֹפֵךְ מִמַּחֲשָׁבָה לִמְצִיאוּת, מִדִּבּוּר לְהַקְשָׁבָה, מִמַּעֲשֶׂה לְרָצוֹן. הַמִּתְבּוֹנֶנֶת מַתְחִילָה לְהַקְשִׁיב לְעַצְמָהּ: מָה אֲנִי רוֹצָה? מָה הַתַּהֲלִיךְ הַבָּא שֶׁאֲנִי בּוֹנָה בְּחַיַּי? וּמַדּוּעַ שֶׁאֲנִי נִפְגַּעַת נוֹצָר עֹמֶס חָדָשׁ בְּתוֹכִי? כִּי לֹא אָמַרְתִּי מִיָּד שֶׁנִּפְגַּעְתִּי: זֶה לֹא שֶׁלִּי. הַמִּתְבּוֹנֶנֶת אָמְרָה: אֵיךְ אַבְחִין בֵּין מָה שֶׁשֶּׁלִּי וּבֵין מָה שֶׁשֶּׁלּוֹ? וּמָה מְדַבֵּר מִתּוֹכִי, הַיַּלְדָּה אוֹ הַבּוֹגֶרֶת? וּבְאֵיזֶה תַּהֲלִיךְ קַל יוֹתֵר לְהַבְחִין וְלִרְאוֹת תַּהֲלִיכִים שֶׁפּוֹעֲלִים עַל-פִּי רְצוֹנִי? וּמַדּוּעַ שֶׁנִּדְמֶה שֶׁהַכֹּל הוּא שָׁלֵם, רַק בַּנִּדְמֶה, אָז בָּא הָעֹמֶס וְהוֹרֵס?
הַמִּתְבּוֹנֶנֶת אָמְרָה: תַּהֲלִיךְ שֶׁל הַקְשָׁבָה, הַקְשָׁבָה אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם עַצְמִי, הֶרְגֵּל פָּשׁוּט, וְלֹא לְדַבֵּר אֶל הַמַּחֲשָׁבָה אוֹ הַדִּבּוּר אוֹ לְמַעֲשֶׂה לְדַבֵּר אֶל הָרֶגֶשׁ, אֶל הַמָּקוֹם הַפְּנִימִי. שֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת וְקַשּׁוּבָה לְעַצְמִי, זֶהוּ תַּהֲלִיךְ שֶׁנִּקְרָא הַמְחָשָׁה, אֲנִי מַמְחִישָׁה וְיוֹצֶרֶת הִתְקַשְּׁרוּת עִם עַצְמִי. רֹב הָעֳמָסִים בָּאִים כְּגַלִּים שֶׁמַּכִּים בְּאִי-הִתְפַּיְּסוּת בֵּין אֲנִי לַמַּקְשִׁיבָה. כִּי בַּיּוֹם שֶׁאֲנִי אַקְשִׁיב, אֲנִי אֶמְצָא, נָכוֹן, אֶת עַצְמִי מְדַבֶּרֶת, וּבְעִקָּר עוֹמֶדֶת וּמַבִּיטָה: הָאִם הָרָצוֹן שֶׁלִּי הוּא הַנָּכוֹן? הָאִם תָּלוּי בַּצִּפִּיּוֹת? הָאִם מְקַבֶּלֶת? הָאִם אֲנִי רוֹצָה? וּמַדּוּעַ כַּאֲשֶׁר אֲנִי מִתְכַּחֶשֶׁת לְעַצְמִי אָז הַסְּבִיבָה מִתְכַּחֶשֶׁת לְקִיּוּמִי? הָאִם אֲנִי קַיֶּמֶת כְּשֶׁאֲנִי בְּהַקְשָׁבָה? הָאִם הַקְשָׁבָה הִיא מְגַלָּה אֶת כָּל הַהַסְתָּרוֹת שֶׁרָצָה הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לְהַסְתִּיר מֵאִתָּנוּ בְּעוֹדֵנוּ בַּחַיִּים? הָאִם הַסּוֹד שֶׁל הַתּוֹרָה בְּהַסְתָּרָה כִּי לֹא הִקְשַׁבְנוּ לְעַצְמֵנוּ?
הַמִּתְבּוֹנֶנֶת אָמְרָה: אֲנִי יוֹצֵאת לְתַהֲלִיךְ, רַק לְהִתְבּוֹנְנוּת, לְבַקֵּר בְּכָל הַתַּהֲלִיכִים שֶׁהָיִיתִי בָּהֶם, וּכְשֶׁאֶחֱזֹר מֵהֶם, הַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֶקָּרֵא מַקְשִׁיבָה, כִּי מִי שֶׁבּוֹדֶקֶת אֶת כָּל הַתַּהֲלִיכִים וּמְדַבֶּרֶת עִם עַצְמָהּ הוֹפֶכֶת מִמִּתְבּוֹנֶנֶת לְמַקְשִׁיבָה הַקַּשּׁוּבָה לְלִבָּהּ. הִיא מְכִינָה אֶת עַצְמָהּ לְתַהֲלִיךְ חָדָשׁ, לְחֵלֶק שֶׁיִּפְָּתַח בְּקָרוֹב – מַאֲמִינָה בְּעַצְמִי. וּבְתוֹךְ מַאֲמִינָה בְּעַצְמִי יֵשׁ אַהֲבָה עַצְמִית שֶׁהִיא מַסְתִּירָה שִׁפּוּט עַצְמִי: בּוֹאִי נִבְדֹּק אִם אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת אוֹ מַקְשִׁיבָה לְחַבֵּק אֶת עַצְמִי.
הַמִּתְבּוֹנֶנֶת נָכוֹן לְהַכִּיר, זוֹ הַיַּלְדָּה. הִיא רוֹצָה לְגַלּוֹת אֶת כָּל הָעוֹלָם וּמַהֵר, הִיא רָצָה בְּלִי הַבְחָנָה, הִיא מְדַבֶּרֶת הַרְבֵּה, הִיא נוֹפֶלֶת וְקָמָה, בּוֹכָה וְצוֹחֶקֶת, מְגִיבָה מִיָּד וְנִפְגַּעַת מַהֵר.
הַמַּקְשִׁיבָה זוֹ הַבּוֹגֶרֶת. הִיא עֲסוּקָה בְּלִלְמֹד אֶת כָּל הַתַּהֲלִיכִים שֶׁעָשְׂתָה בֶּעָבָר וְתִבְנֶה בֶּעָתִיד, וְהִיא גֵּאָה וּמִתְגָּאָה וְאוֹמֶרֶת לְכֻלָּם: אֲנִי מַקְשִׁיבָה, וְכָל תַּהֲלִיךְ הִיא עוֹשָׂה עִם עַצְמָהּ בְּהִתְבּוֹדְדוּת פְּנִימִית.
אַךְ מְצִיאוּת הַחַיִּים מַפְגִּישָׁה לֹא מְעַט פְּעָמִים מִתְבּוֹנֶנֶת וּמַקְשִׁיבָה וְהַהַחְלָטָה גּוֹרָלִית. וְתָמִיד נֹאמַר: נְבַקֵּשׁ עֶזְרָה רוּחָנִית.
אַךְ נֵדַע לוֹמַר הַיּוֹם: הַקְשָׁבָה מְגַלָּה תַּהֲלִיךְ רוּחָנִי, כִּי דֶּרֶךְ הַהַקְשָׁבָה נְחַבֵּק, נִתְחַבֵּק, נֹאהַב, נִתְקָרֵב, נִצְמַח, נַכִּיר, נָבוֹא, נֵלֵךְ, נִהְיֶה, נִגְדַּל וּבְעִקָּר נֹאמַר בְּמֶתֶק שְׂפָתַיִם: הַלְּלוּיָהּ.
כִּי הַקַּשּׁוּבָה מַקְשִׁיבָה וְהַמִּתְבּוֹנֶנֶת מַבִּיטָה וְרָצָה לְכָל תַּהֲלִיךְ. נֹאמַר: בַּיּוֹם שֶׁנַּקְשִׁיב לְעַצְמֵנוּ נְגַלֶּה אֶת חֵרוּתֵנוּ, אָמֵן וְאָמֵן!
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה עז'

לשיעורים נוספים