וְיָדַעְתִּי בְּכָל לִבִּי שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוּת שֶׁהִסְתִּיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹכִי, וְיֵשׁ יָמִים, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁקָּשֶׁה לִתְפֹּס אֶת הַמְּצִיאוּת וּלְגַלּוֹת מִתּוֹכָהּ אֶת הָאֱמֶת. וּלְגַלּוֹת אֶת הָאֱמֶת זֶה בְּוַדַּאי בְּקֹשִׁי, כִּי צָרִיךְ עֲנָוָה לְגַלּוֹת אֶת הָאֱמֶת, וַעֲנָוָה זֶה קְשׁוּבָה, וּקְשׁוּבָה הִיא מַקְשִׁיבָה לַשֶּׁקֶט שֶׁמִּתְגַּלֶּה בְּתוֹכָהּ. וּבְוַדַּאי הַהִתְגַּלּוּת הִיא לִשְׁאֹל: הַאִם אֲנִי קְשׁוּבָה? הַאִם אֲנִי מַקְשִׁיבָה?הַאִם אֲנִי יוֹדַעַת מָה אֲנִי רוֹצָה? וּבְכָל יוֹם אֲנִי יוֹצֵאת לְגַלּוֹת תְּשׁוּבוֹת עַל עַצְמִי בַּמְּצִיאוּת שֶׁאוֹתָהּ אֲנִי חַיָּה. וְעִקַּר הַהַבְחָנָה הִיא בַּלֵּב, כִּי הַלֵּב שֶׁלִּי טָהוֹר, וְכָךְ תִּהְיֶה הַבְחָנָתִי טְהוֹרָה. וַאֲנִי צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ בְּכָל בֹּקֶר לִהְיוֹת בְּהַקְשָׁבָה לַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי. וּבִקַּשְׁתִּי מִמּוֹרִי שֶׁיַּעֲזֹר לִי לְהָבִין וְלִלְמֹד עַל הַקְּשׁוּבָה הַמַּקְשִׁיבָה, וְכָךְ אָמַר: הַקְּשׁוּבָה הִיא שׁוֹתֶקֶת, הַמַּקְשִׁיבָה הִיא מִתְפַּלֶּלֶת.
וּבְכָל יוֹם שֶׁתַּעֲצְמִי אֶת עֵינַיִךְ, תְּבַקְּשִי֖ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּסַלֵּק מִמֵּךְ הַגַּאֲוָה.
וּבְוַדַּאי הַגַּאֲוָה הִיא כְּמוֹ גִּבְעָה, אָז בְּוַדַּאי אִי-אֶפְשָׁר לִרְאוֹת.
וּבִקַּשְׁתִּי לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹךְ עַצְמִי וּלְבַקֵּשׁ מִמּוֹרִי שֶׁיַּרְאֶה לִי מִמָּה אֲנִי מְפַחֶדֶת, מִמָּה קָשֶׁה לִי לְהִתְמוֹדֵד וְלָמָּה אֲנִי בּוֹרַחַת.
וְעוֹד אָמַר מוֹרִי: צָרִיךְ אֱמוּנָה בְּעַצְמֵךְ, וֶאֱמוּנָה מַשִּׂיגִים עַל-יְדֵי קְשׁוּבָה לְלִבִּי. וּמַתְחִילִים לַעֲשׂוֹת הַבְחָנוֹת בִּמְדֻיָּק מָתַי לַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי טוֹב. כֵּן, זֶה לְהַתְחִיל לְהַרְגִּישׁ מָה שֶׁלֹּא הִרְגַּשְׁתִּי שָׁנִים, הָפוּךְ מֵעַצְמִי. וְכָךְ אָמַר מוֹרִי: אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁמְּחַפֶּשֶׂת הַנְּשָׁמָה, וּבָרֶגַע שֶׁתְּסַיְּמִי אֶת מְלֶאכֶת הַהֲכָנָה, אַתְּ תַּגִּיעִי אֶל הַלֵּב, וְהַלֵּב הוּא מַעְיָן, הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ תִּדְלִי וְתַקְשִׁיבִי וְתַשְׁפִּיעִי עַל הָאֲחֵרִים.
וְלָקַחְתִּי אֶת אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁרָצְתָה הַנְּשָׁמָה: רַק מְעַט, תּוֹדָה, סְלִיחָה, שָׁלוֹם. הַכֹּל מִמֶּנּוּ, הַכֹּל, צְדָקָה, חֶסֶד, דִּמְעָה, תְּפִלָּה.
וְיָדַעְתִּי הַיּוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְנַתֵּק כְּדֵי לְהַקְשִׁיב, צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת כְּדֵי לִרְאוֹת.
וְאָמַר מוֹרִי: קְשׁוּבָה לְלִבִּי זוֹ דַּרְגָּה שֶׁל מוּדָעוּת עַצְמִית, כִּי כָּל הַתְּשׁוּבוֹת נִמְצָאוֹת בְּתוֹכִי. אָז מַדּוּעַ כְּשֶׁמּוֹרִי אוֹמֵר לִי אוֹתָן אֲנִי מִתְנַגֶּדֶת?
כִּי הַמְּדַמֶּה עוֹנֶה, וְהַנְּשָׁמָה מְחַכָּה עַד אֲשֶׁר תּוּסַר הַהַסְתָּרָה שֶׁל הַהִתְנַגְּדוּת.
קְשׁוּבָה לְלִבִּי, כָּךְ אָמַרְתִּי, כִּי בְּדִיעֲבַד הַכֹּל הָיָה לְטוֹבָתִי. שְׁתִיקָה הִיא הַקְשָׁבָה, מַקְשִׁיבָה שֶׁקְּשׁוּבָה יוֹדַעַת שֶׁהָאֱמֶת הִסְתַּתְּרָה בְּתוֹכָהּ, אָמֵן וְאָמֵן.
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה רכג'
