בְּכָל בֹּקֶר אֲנִי נֶעֱמֶדֶת וְלֹא שׁוֹאֶלֶת שְׁאֵלוֹת, עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי וּקְשׁוּבָה אֶל הָרָצוֹן שֶׁלִּי שֶׁמְּבַקֵּשׁ בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת לְנַקּוֹת אֶת כָּל מָה שֶׁכָּאַב. וְאָמַרְתִּי בִּשְׂפָתַי: צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַכְּאֵב הוּא לֹא חֵלֶק מִמֶּנִּי, גַּם אִם הָיָה שַׁיָּךְ לֶעָבָר. וּכְשֶׁעֵינַי עֲצוּמוֹת, אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת דֶּלֶת הַלֵּב וְיוֹרֶדֶת אֶל אֵלּוּ הַחֲדָרִים, וְכָל חֶדֶר זֶהוּ מָקוֹם שֶׁבְּוַדַּאי הִדְחַקְתִּי וְנָעַלְתִּי אֶת אוֹר הָאֱמֶת. וַאֲנִי נֶעֱמֶדֶת בִּגְבוּרָה וְיוֹדַעַת שֶׁהָיוּ דְּבָרִים שֶׁהָיִיתִי רוֹצָה בְּוַדַּאי לִשְׁכֹּחַ, אַךְ צָרִיךְ לִלְמֹד לְנַקּוֹת אֶת מָה שֶׁכָּאַב. הֲכֵּיצַד? שָׁאַלְתִּי. קְשׁוּבָה לְלִבִּי, זֶה לַחֲזֹר אֶל אוֹתָהּ הַמְּצִיאוּת שֶׁכָּאַבְתִּי וּלְתַקֵּן בְּתִקּוּן הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַקּוֹל הַפְּנִימִי, וְלוֹמַר: נוֹתְנִים לִי אֶפְשָׁרוּת לַחֲזֹר לְאָחוֹר לְתַקֵּן, וּבְוַדַּאי מָה שֶׁאֲנִי מְתַקֶּנֶת הוּא יַשְׁפִּיעַ לֶעָתִיד, אָז מֻתָּר לַחֲזֹר לֶעָבָר בִּשְׁבִיל הֶעָתִיד.
וְאָמַרְתִּי: מְנַקָּה אֶת מָה שֶׁכָּאַב זֶה לְחַפֵּשׂ בְּכָל חֶדֶר אֶת מָה שֶׁנִּשְׁאַר לְבַד, וְיָדַעְתִּי: הַלְּבַד זֶה בְּוַדַּאי חַוָּיוֹת שֶׁחָוִיתִי מִיַּלְדּוּת לְבַד, וְסִפַּרְתִּי רַק לְעַצְמִי. אֲנִי חוֹזֶרֶת הַיּוֹם, כָּךְ אֲנִי אוֹמֶרֶת, לְתַקֵּן, כִּי הַתִּקּוּן מְתַקֵּן גַּם מָקוֹם, מָקוֹם בֵּין אֲנָשִׁים, וְעִקַּר הַמָּקוֹם זֶה לְהִשְׁתַּדֵּל לְקָרֵב אֶת אֵלּוּ הָרְחוֹקִים שֶׁהִתְרַחֲקוּ מֵחִפּוּשׂ הָאֱמֶת, כִּי עִקַּר הָאֱמֶת הִיא פְּנִימִית.
כָּל יוֹם אֲנִי מְנַקָּה אֶת מָה שֶׁכָּאַב, וְכָל מָה שֶׁכָּאַב זֶה בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי אֶצְמַח גָּבוֹהַּ יוֹתֵר וְאַגִּיעַ רָחוֹק יוֹתֵר. אֲנִי נִכְנֶסֶת לְכָל הַחֲדָרִים, וְהָעִקָּר הוּא לְהָבִין שֶׁנָּתְנוּ לִי בְּאֵלּוּ תִּקּוּנֵי הַחַיִּים לְתַקֵּן בִּזְמַן שֶׁאֲנִי מַחְלִיטָה לְשַׁנּוֹת אֶת מָה שֶׁהָיָה וְלַהֲפֹךְ אֶת מָה שֶׁהָיָה לְדָבָר טוֹב אֶל הֶעָתִיד. מִיָּד כְּשֶׁסִּיַּמְתִּי לְנַקּוֹת רַצְתִּי לְסַפֵּר וּבְעִקָּר לְשַׁתֵּף אֶת בְּנִי עַל חֶדֶר שֶׁבִּקַּרְתִּי בּוֹ וְנִקְרָא יַלְדּוּתִי. הוּא לֹא הָיָה מְסֻדָּר, וּבְעִקָּר לֹא הָיָה שָׁלֵם, וּכְשֶׁסִּפַּרְתִּי לִבְנִי אֵיךְ עָשִׂיתִי סֵדֶר עִם כָּל מָה שֶׁלֹּא הִסְתַּדֵּר, שָׁאַל אוֹתִי בְּנִי: כֵּיצַד נִכְנָסִים אֶל הַלֵּב, אֶל אוֹתָם הַחֲדָרִים? וְאָמַרְתִּי: בְּנִי, תַּעֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ, מָה אַתָּה רוֹאֶה? חֹשֶׁךְ, אָמַר, וְאָמַרְתִּי: תֹּאמַר אוֹר, אוֹר זֶה דֶּלֶת הַלֵּב, וּמִיָּד כְּשֶׁתִּפְתַּח אֶת הַלֵּב תִּרְאֶה חֲדָרִים, גַּם אִמָּא נִמְצֵאת בָּהֶם, בֶּעָתִיד. וְיָדַעְתִּי לְסַפֵּר כֵּיצַד מָה שֶׁכָּאַב הָיָה לִלְמֹד יוֹתֵר עַל עַצְמִי וּבְעִקַּר לֹא לְפַחֵד, כִּי בְּאוֹתָם הַחֲדָרִים נִמְצָא וּמִתְקַיֵּם הַטּוֹב, מִמַּעֲשַׂי שֶׁאֲנִי מַאֲמִינָה.
וּבְנִי שָׁאַל: הַאִם יֵשׁ הַפְתָּעוֹת בַּחֲדָרִים? אָז אָמַרְתִּי: נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת אֲבָנִים שֶׁהֵם מַעֲשֶׂיךָ, רַק תַּאֲמִין וְתִרְאֶה וְהַטּוֹב יִתְגַּלֶּה. וְאָמַר לִי בְּנִי: בְּכָל יוֹם אֲחַפֵּשׂ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת בַּחֲדָרִים, אָמֵן וְאָמֵן.
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה קצט'
