|
מִבְנֶה
יצחק ישראל שמרון |
|
בַּיּוֹם שֶׁנִּפְתַּח גִּלּוּי מְקוֹר הַהֲבָנָה לְהָבִין בְּתוֹכִי, יָדַעְתִּי רָצוֹן אֶחָד לְהָקִים מִבְנֶה פְּנִימִי, מִבְנֶה מִמֶּנּוּ אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. מִיָּד עָבַדְתִּי לְהַסְפִּיק בְּהֶסְפֵּק בְּכָל יוֹם לְבָרֵר מָה יִהְיֶה מוּאָר וְנָכוֹן לִי לַתֹּכֶן, נָכוֹן, שֶׁיִּתְקַיֵּם בַּמִּבְנֶה. אָז אָמַרְתִּי: מִבְנֶה הוּא כְּלִי שֶׁבְּתוֹכִי. וְהַכְּלִי, נָכוֹן, הִתְפַּתְחוּתִי לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים בֵּין שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה בְּכָל דֶּרֶךְ וָדֶרֶךְ אֶל קִיּוּם הָרָצוֹן בֵּינִי וּבֵין עַצְמִי.
אָז הַתֹּכֶן – יֵשׁ בּוֹ הַסְתָּרוֹת וַהֲבָנוֹת, וּמִיָּד חִפַּשְׂתִּי מָקוֹם, מָקוֹם בִּשְׁבִיל הַבְּחִירָה. כָּל הַחַיִּים אוֹמְרִים לִבְחֹר נָכוֹן, וְאֵיךְ נֵדַע אִם הַנָּכוֹן הוּא הַנָּכוֹן בְּזֹאת הַבְּחִירָה? כִּי יֵשׁ בְּחִירָה שֶׁנִּקְבְּעָה מִמְּצִיאוּת הַתִּקּוּן שֶׁיָּרַדְנוּ לָעוֹלָם, אַךְ מִתּוֹךְ הַמְּצִיאוּת יֵשׁ בְּחִירָה לְתַקֵּן. לָכֵן אָדָם צָרִיךְ שְׁאִיפָה לִשְׁאֹף, לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת וּלְהַאֲמִין בְּעַצְמוֹ.
אָז בְּוַדַּאי נֹאמַר: הַשְׁפָּעָה הִיא חֲשׁוּבָה מְאוֹד, מָה מַשְׁפִּיעַ בְּדַרְכִּי? מָה נוֹתֵן לִי בִּטָּחוֹן עַצְמִי בִּשְׁאִיפָתִי? וּמִיָּד אָמַרְתִּי: גִּלּוּי שֶׁהִתְגַּלָּה. נָכוֹן, אִם נַבִּיט עַל כָּל תַּהֲלִיךְ שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, אָנוּ מְחַפְּשִׂים אֶת הָאֱמֶת בְּמָה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים. אֵיךְ? מְחַפְּשִׂים הַצְדָקָה מֵאֲחֵרִים. הָאִם נְחַפֵּשׂ אֶת הַהַצְדָקָה מִגִּלּוּי שֶׁהִתְגַּלָּה מֵעַצְמֵנוּ?
אָז הֵבַנְתִּי שֶׁקִּיּוּם הַמִּבְנֶה נִבְנָה מֵחֳמָרִים וְהֵם: חֹמֶר וְצוּרָה. הַחֹמֶר הוּא קַיָּם בְּעוֹלָמִי, הוּא נוֹתֵן לִי בָּסִיס קִיּוּמִי, לָכֵן רַבִּים יֹאמְרוּ: הַחֹמֶר זוֹהִי הַגַּשְׁמִיּוּת. אַךְ מִבְנֶה לֹא נִבְנָה רַק מֵחֹמֶר, הוּא צָרִיךְ צוּרָה, מַה הִיא? רוּחָנִיּוּת. וּבְוַדַּאי בְּדַרְכֵּנוּ יֹאמְרוּ: אֵין בָּהּ צוּרָה יָפָה מַסְפִּיק, אָז אֹמַר: זֶה שֶׁלּוֹ, לֹא שֶׁלִּי, הַצּוּרָה שֶׁהוּא רוֹאֶה. כִּי הַצּוּרָה מוּאֶרֶת בְּרוּחָנִיּוּת הַמְּאִירָה מֵעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים. לָכֵן נֹאמַר:
כָּל תַּהֲלִיךְ מְשַׁנֶּה צוּרָה מִתְּפִלָּה לִתְפִלָּה, מֵהִתְקַדְּשׁוּת לְהִתְקַדְּשׁוּת, וּבֵין הִטַּהֲרוּת עַד לְזִכּוּךְ מֵאוֹר הָאוֹר הָעֶלְיוֹן. שָׁאֲלוּ אוֹתִי: כֵּיצַד נִבְנָה הַמִּבְנֶה שֶׁקָּרָאתִי לוֹ כְּלִי הִתְפַּתְחוּתִי הָאִישִׁי?
אָמַרְתִּי: רָצוֹן וִיכֹלֶת. הָרָצוֹן לְשַׁנּוֹת וְהַיְּכֹלֶת שֶׁבָּאָה מִתּוֹךְ זֶה הַתִּקּוּן שֶׁאֲנִי מְתַקֶּנֶת בֵּינִי וּבֵין הַהֲבָנָה שֶׁרַק אִם אֶשְׁתַּנֶּה, יִשְׁתַּנֶּה הַכֹּל בַּתּוֹרָה שֶׁהָיְתָה שׁוֹנָה בֶּעָבָר מִשְׁתַּנָּה בִּלְהַאֲמִין.
כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מַאֲמִין, אָז הוּא רוֹאֶה שֶׁכָּל צִמְצוּם בְּחַיָּיו יֵשׁ לוֹ קַבָּלָה. נָכוֹן, שֶׁבּוֹנִים אֶת הַכְּלִי הַפְּנִימִי מִצְטַמְצְמִים, כִּי הָעֲלֻיּוֹת גְּבוֹהוֹת לְקַדֵּשׁ אֶת הַכְּלִי,
וְצָרִיךְ הַרְבֵּה אֹמֶץ בִּשְׁבִיל לִבְנוֹת מָקוֹם לְהִתְחַדְּשׁוּת וְהַשְׁפָּעָה בִּשְׁבִיל הַהַשָּׂגָה לְהַשִּׂיג מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. שָׁלוֹם לְכָל הַמַּבִּיטָה וְרוֹאָה כֵּיצַד הִשְׁתַּנֵּיתִי בִּפְנִימִיּוּתִי,
אָז מִיָּד אֲנִי מַסְבִּירָה: עָשִׂיתִי שִׁנּוּי, וְהוּא לְהָבִין שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִשְׁאֹף לִבְנוֹת כְּלִי בְּתוֹכוֹ, וּמִמֶּנּוּ יוּכַל בְּאוֹתוֹ כְּלִי לְהַשְׁקוֹת בְּהַשְׁפָּעָה צְמֵאִים לַהֲבָנָה. אָז אִם יִשְׁאֲלוּ הַצְּמֵאִים:
לְכֻלָּנוּ יִשָּׁאֲרוּ מַיִם? אָז מִיָּד נֹאמַר: זֶהוּ כְּלִי שֶׁיּוֹרֵד מִמֶּנּוּ שֶׁפַע, מִתּוֹךְ הַחֲסָדִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהָאִיר אֲחֵרִים.
וְיֵשׁ טַעַם נִפְלָא הַמַּגִּיעַ מִנְּהָרוֹת הַקְּדֻשָּׁה שָׁאֲנִי מְקַדֶּשֶׁת בְּכָל מַעֲשַׂי וְאוֹמֶרֶת: הַכֹּל לְהַשְׁפָּעָה, לְהַשְׁפִּיעַ בְּמַעֲשַׂי. אָז יֵשׁ לִי כְּלִי שֶׁכֻּלּוֹ עָשׂוּי מֵעֲבוֹדַת פְּנִימִיּוּתִי, עֲבוֹדָה שֶׁקָּרָאתִי לָהּ רָצוֹן בִּשְׁבִיל לְקַבֵּל, וּלְקַבֵּל בִּשְׁבִיל לְהָאִיר אוֹר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, אָמֵן וְאָמֵן! |
