ניקוי העומס | יצחק ישראל שמרון
יֵשׁ בִּי רָצוֹן, הַיּוֹם אֲנִי אוֹמֶרֶת, לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת מִתּוֹכִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁהַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהֵם מַעֲמִיסִים וּמְבִיאִים עֹמֶס בְּחַיַּי. וְאִם נַבִּיט נָבִין שֶׁהַזְּמָן הוּא לֹא לְטוֹבָתֵנוּ, כִּי לְעוֹלָם לֹא נֵדַע מָה יָכוֹל לִהְיוֹת וְלוּ בַּשְּׁנִיָּה הַבָּאָה. כִּי הַכֹּל יָכוֹל לְהִשְׁתַּנּוֹת מֵהַמְּצִיאוּת, שֶׁהַיּוֹם בַּהֲבָנָה, שֶׁכָּל הָעוֹלָם הוּא מֻשְׁפָּע וּמַשְׁפִּיעַ עִגּוּל עָגֹל בְּחַיֵּינוּ. הָלַכְתִּי אֶל הָעֹמֶס שֶׁל עַצְמִי, וּבִשְׁבִיל לִבְדֹק הֵיכַן הָעֹמֶס מַשְׁפִּיעַ בְּחַיַּי, הִגְדַּרְתִּי הַיּוֹם שֶׁהָעֹמֶס יָכוֹל לִהְיוֹת בְּמָקוֹם, בְּיוֹם אוֹ בְּכָל שָׁעָה, כִּי בְּכָל שָׁעָה יָכוֹל כָּל אָדָם לִפְגֹּשׁ תַּהֲלִיךְ שֶׁיִּסְגֹּר אוֹ יִפְתַּח אוֹ יָכִין אוֹתוֹ לַתַּהֲלִיךְ הַבָּא.
עַד הַיּוֹם אָמַרְתִּי שֶׁהַחַיִּים מִבְּחִינָתִי עֲמוּסִים, וְהַכֹּל פָּעַל וּפוֹעֵל בְּכָל יוֹם בְּשִׁגְרָה, וְהַשִּׁגְרָה הִיא חוֹזֶרֶת וְאֵין בָּהּ מְיֻחָד לְאָדָם וְאָדָם בְּמַעֲשָׂיו. אֲנִי בּוֹדֶקֶת בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת אִם הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלִּי נִמְצָאוֹת בַּמָּקוֹם, אִם הֵן לֹא יִהְיוּ בַּמָּקוֹם – הַזְּמָן יִהְיֶה נֶצַח בַּעֲבוּרִי.
אֲנִי מַגְדִּירָה שֶׁהָרָצוֹן שֶׁלִּי הוּא לְהַגִּיעַ בִּזְמָן וּמַחֲשָׁבָה מַפְרָה אֶל תַּהֲלִיךְ שֶׁאֲנִי רוֹצָה, וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁבְּכָל יוֹם יַפְגִּישׁוּ אוֹתִי עִם הַדֶּרֶךְ, כִּי הַדֶּרֶךְ הַיּוֹם זֶה לְהָבִין שֶׁזֶּה הַדִּבּוּר. וְאִם שָׁמַעְתִּי: כָּל הָעוֹלָם הוּא גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד, אָז הַגֶּשֶׁר הוּא הַדִּבּוּר, וְצַר מְאוֹד מֵהַקֶּשֶׁר שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ וְנִקְרָא הוּא וְאָהַבְתָּ, לָכֵן אוֹמְרִים: גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד. מִמָּה יֵשׁ לְפַחֵד? נֹאמַר נְפַחֵד בְּעִקָּר מִכָּל שָׁעָה שֶׁבּוֹחֲנִים אוֹתָנוּ בְּמַעֲשֶׂה שֶׁעוֹשֶׂה הָעוֹשֶׂה. וּמִיָּד כָּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ מוּאָר וּמֵאִיר אֶת מַעֲשָׂיו בְּדִיּוּק. וְהָעִקָּר לֹא לְפַחֵד כְּלָל וְלַעֲמֹד בְּיִרְאָה וּבְדִיּוּק בְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. לָכֵן אֲנִי בּוֹדֶקֶת אֶת הָעֳמָסִים שֶׁלִּי בְּעִקָּר בְּכָל תַּהֲלִיךְ שֶׁמַּתְחִיל מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה. כִּי הַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהָרָצוֹן מִסְתַּתֵּר וּמִתְחַבֵּא, נָכוֹן, בַּמַּחֲשָׁבָה. וְהַקֶּשֶׁר שֶׁלִּי לְכָל תַּהֲלִיךְ שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה בָּא בְּאַהֲבָה בַּדִּבּוּר. וְכָל מַעֲשֶׂה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה, הַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת, יֵשׁ בּוֹ הַסְתָּרָה אֱלֹקִית הָאִם הוּא בַּדִּיּוּק.
הַכֹּל הִתְחִיל מִמַּחֲשָׁבָה: אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת אֵם. וּכְשֶׁבָּא הַיֶּלֶד לָעוֹלָם, בְּדִבּוּר נִקְשַׁר הַקֶּשֶׁר שֶׁאָמַרְתִּי: אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בְּנִי הַיָּקָר. וּכְשֶׁחִבַּקְתִּי אֶת בְּנִי, זֶה הָיָה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁדִּיַּקְתִּי בּוֹ, שֶׁתָּמִיד הוּא אָמַר: אִמָּא שֶׁלִּי.
יָצָאתִי לִבְחֹן אֶת כָּל הַתַּהֲלִיכִים בַּמָּקוֹם, בַּיּוֹם וּבַשָּׁעָה שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר עֹמֶס אֶחָד מְיֻתָּר שֶׁמַּסְתִּיר אֶת הַמֻּתָּר לִהְיוֹת וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אָמֵן וְאָמֵן!
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה עו'
