יצחק ישראל שמרון
אֲנִי יוֹצֵאת בַּהֲבָנָה שֶׁל רָצוֹן לְקַיֵּם פֶּסַח פְּנִימִי אֲשֶׁר מְנַקֵּה נִקָּיוֹן בְּכָל הַתַּהֲלִיכִים שֶׁעָבַרְתִּי, אֲנִי עוֹבֶרֶת וֶאֶעֱבֹר.
תַּהֲלִיךְ הַנִּקָּיוֹן הוּא בִּשְׁבִיל הַהִסְתַּכְּלוּת, וְהַנִּקָּיוֹן הוּא בִּשְׁבִיל לִבְרֹר מָה נָכוֹן וּמָה קַיָּם. וְהַהִסְתַּכְּלוּת, כַּאֲשֶׁר הִיא נְקִיָּה, אָז מְבִינָה מִתְגַּלָּה בְּכָל הַתַּהֲלִיכִים, וַאֲנִי אוֹמֶרֶת:
רַק כְּשֶׁאַתְּ מְבִינָה אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת שֶׁבָּהּ אַתְּ חַיָּה אַתְּ מַאֲמִינָה בְּעַצְמֵךְ.
כִּי כָּל תַּהֲלִיךְ שֶׁל פֶּסַח הוּא בִּשְׁבִיל לִבְדֹּק אֶת הַתֹּכֶן – מֻתָּר וּמְיֻתָּר, עִקָּר וְטָפֵל. כִּי פֶּסַח מֵכִין הֲכָנוֹת שֶׁבָּהֶן הַנְּשָׁמָה מוּכָנָה לְקַבָּלָה.
אָז בְּכָל הַתַּהֲלִיךְ שֶׁבּוֹ אֲנִי מְנַקָּה וּבוֹרֶרֶת אָז יֵשׁ הֲקַלָּה בָּעֹמֶס הַנַּפְשִׁי, אָז הַתֹּכֶן כֻּלּוֹ בַּהַשָּׂגָה לְהָשִׂיג וּלְהָבִין שֶׁהַקַּבָּלָה הָרוּחָנִית הִיא עִנְיָן שֶׁמִּמֶּנּוּ כָּל רָזֵי הַתּוֹרָה מְאִירִים בִּפְנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה.
אָז אֲנִי עוֹבֶדֶת עַל הַהִסְתַּכְּלוּת, וְהָעֲבוֹדָה בַּהִסְתַּכְּלוּת – שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת לְכָל הַדְּבָרִים בִּשְׁמָם, אֲנִי קוֹרֵאת וְאוֹמֶרֶת: זֶה זִכָּרוֹן, זֶה רָצוֹן, זוֹהִי אֱמוּנָה, הִנֵּה מוֹפִיעָה הַשָּׂגָה,
וּפִתְאוֹם כְּאֵב מְשַׁתֵּק אוֹ פַּחַד מְעוֹרֵר, לְעוֹרֵר אֶת הָרָצוֹן לוֹמַר: תַּפְסִיקִי לְנַקּוֹת, תַּשְׁאִירִי אֶת הַכֹּל אֵיךְ שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּלִי הַשָּׂגָה מִתּוֹךְ הַהַשָּׂגוֹת.
אָז מָהוּ הַתַּהֲלִיךְ שֶׁמִּמֶּנּוּ הַפֶּסַח מֵאִיר בְּדַרְכִּי?
יָפֶה בִּתִּי, עַכְשָׁיו הֵבַנְתְּ – אֲנִי קַנְקָן יָשָׁן מָלֵא חָדָשׁ, וְלָכֵן
אָז תִּקְרְאִי לַתַּהֲלִיךְ שֶׁל פֶּסַח רָצוֹן לְהִתְעוֹרְרוּת וְהִתְחַדְּשׁוּת בְּכָל מָה שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה הוּא לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים בְּמִדּוֹתַיִךְ. כִּי גַּם הַמִּדּוֹת שֶׁל הַמַּלְבּוּשׁ, וְהַיּוֹם אַתְּ יוֹדַעַת, מוּאָרִים בְּהַשָּׂגוֹת וּבַהֲבָנוֹת שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה.
אָז אַתְּ יְכוֹלָה לוֹמַר: הַמַּלְבּוּשׁ הַזֶּה הַיּוֹם לֹא עַל-פִּי מִדּוֹתַי, וְאַתְּ הוֹלֶכֶת לְהָשִׂיג מַלְבּוּשׁ נָאֶה וְיָפֶה לְחַדֵּשׁ עַל-פִּי מִדּוֹתַיִךְ שֶׁעָשִׂית, אָז אַתְּ הוֹלֶכֶת לָרְאִי לִרְאוֹת אִם דִּיּוּק הַמִּדּוֹת מֵאִיר עַל-פִּי מִדּוֹתַיִךְ.
וְאַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת לְתּוֹךְ הַהִסְתַּכְּלוּת שֶׁל מְבִינָה שֶׁמַּרְאָה אֶת מַאֲמִינָה בְּעַצְמֵךְ.
וְכַאֲשֶׁר הַכֹּל מוּאָר בַּתַּהֲלִיךְ שֶׁקָּרָאת לוֹ פֶּסַח, אַתְּ תֵּלְכִי אֶל שָׁבוּעוֹת, אֶל קַבָּלָה, לְקַבֵּל נְכוֹנָה שֶׁהִיא תּוֹרָה שֶׁאַתְּ רוֹצָה בְּוִדּוּי דְּבָרִים שֶּׁבָּהֶם תֹּאמְרִי:
יֵשׁ לִי עִנְיָן בְּזֶה הָעוֹלָם. אָז הַכֹּל מוּאָר בַּהֲבָנָה שֶׁהַהִסְתַּכְּלוּת הִיא תַּהֲלִיךְ חָשׁוּב שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהָגִיעַ אֶל הָאֶמֱת הַפְּנִימִית. אָז לָמָּה כֻּלָּם מְפַחֲדִים מֵהָאֱמֶת הַפְּנִימִית?
יֵשׁ בָּהּ הִסְתַּכְּלוּת, יֵשׁ בָּהּ הִתְרַחֲקוּת. הִתְרַחֲקוּת מִמָּה? מִלְהָבִין, מִלְהַאֲמִין בְּעַצְמִי, אוֹ לִקְרֹא לָעוֹלָם שֶׁהוּא תֹּכֶן אֶחָד לְשֵׁם קַבָּלָה.
אָז תֵּלְכִי בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט לִלְמֹד אֶת הַשִּׁעוּר הַבָּא שֶׁנִּקְרָא הוּא וִדּוּי דְּבָרִים עַל עַצְמֵךְ, וְכֹה בְּשֶׁקֶט שֶׁתִּשְׁמְעִי כֵּיצַד אוֹמְרִים מִשָּׁמַיִם: הַחֲסָדִים שֶׁלָּךְ מוּאָרִים לָךְ בִּזְכוּת רְצוֹנוֹתַיִךְ.
אָז יְהִי רָצוֹן שֶׁהַכֹּל מוּאָר בָּרָצוֹן לִפְסֹח בְּפֶסַח עַל כָּל הֶעָבָר לְשֵׁם קַבָּלָה.
יָצָאתִי אֶל חֵרוּת לְחַג הַשָּׁבוּעוֹת אָמֵן וְאָמֵן!
