עַד הַיּוֹם הֶחֱזַקְתִּי בְּתוֹכִי כַּמָּה רְצוֹנוֹת, רְצוֹן הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לִשְׂרֹד אֶת הַחַיִּים, וּבִרְצוֹן הַחַיִּים יֵשׁ רָצוֹן שֶׁל הִתְקַיְּמוּת בְּאֵלּוּ הַחַיִּים. וְהַיּוֹם נֹאמַר: רָצוֹן מַחֲזִיק רָצוֹן. וְאִם נַבִּיט אֶל תּוֹךְ הָרָצוֹן הַפְּנִימִי נִמְצָא תְּשׁוּבָה, זֶה הִתְקַיְּמוּת וְקִיּוּם וּמְצִיאַת אוֹר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁמֵּאִיר וּמִתְגַּלֶּה מֵהַסְתָּרָה לְהַסְתָּרָה.
הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ. וּמַדּוּעַ הוּא מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ? כִּי הַגִּלּוּי שֶׁלּוֹ זֶה הַהִתְקַיְּמוּת שֶׁלָּנוּ. כְּשֶׁאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַבּוֹרֵא, אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַקִּיּוּם שֶׁבִּי, וּכְשֶׁמָּצָאתִי אֶת הַקִּיּוּם שֶׁבִּי, מָצָאתִי אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי.
הָרָצוֹן הוּא מִשְׁתַּנֶּה בְּהֶתְאֵם לַחַיִּים, לְמַדְרֵגוֹת שֶׁאָנוּ עוֹלִים, אֲבָל צָרִיךְ הַיּוֹם בְּיוֹתֵר לְהָבִין שֶׁהַקִּיּוּם שֶׁל הָרָצוֹן אוֹ הַלֵּב שֶׁל הָרָצוֹן זֶה הַיְּכֹלֶת, כִּי אֵין קִיּוּם לָרָצוֹן בְּלִי הַיְּכֹלֶת. אָז צָרִיךְ בְּכָל יוֹם לְהַחַיּוֹת אֶת הָרָצוֹן שֶׁזֶּה הַלֵּב. אֵיךְ? בֶּאֱמֶת וְלֹא בְּשֶׁקֶר.
לְהַחֲיוֹת אֶת הָרָצוֹן זֶה לוֹמַר בְּכָל בֹּקֶר: "נִצַּחְתִּי וַאֲנַצֵּחַ". נִצַּחְתִּי זֶה הַיְּכֹלֶת לוֹמַר לָרָצוֹן שֶׁעֲלִיָּה הִיא בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, וְרֻבֵּנוּ נֹאמַר: פָּחוֹת רוֹצִים בֶּאֱמֶת, וְלָכֵן קַל לְהַגִּיד: זֶה קָשֶׁה לְהָבִיא אֶת הָרָצוֹן לְהִתְגַּלּוּת.
כַּאֲשֶׁר אָדָם מְסַיֵּם אֶת תִּקּוּנוֹ, מִסְתַּיֵּם הָרָצוֹן מִלְּהִתְקַיֵּם, אַךְ לִפְנֵי הִסְתַּלְּקוּתוֹ מִן הָעוֹלָם הוּא מַחֲזִיק רָצוֹן לְהִשָּׁאֵר וּמְבַקֵּשׁ זְמָן לְהִפָּרֵד. אַךְ צָרִיךְ לִלְמֹד כֵּיצַד לְהָבִיא כָּל אָדָם שֶׁיִּסְתַּכֵּל פְּנִימָה בִּפְנִימִיּוּתוֹ וְיֹאמַר לָרָצוֹן שֶׁלּוֹ: קָדִימָה. וְרָצוֹן צָרִיךְ זְרִיעָה, הֵרָיוֹן וְלֵדָה.
זְרִיעָה – מַהוּ הָרָצוֹן שֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְהָבִיא לְהִתְגַּלּוּת? מָהֵם הַקְּשָׁיִים שֶׁעוֹמְדִים בַּדֶּרֶךְ?
הֵרָיוֹן – זֶה הַזְּמָן שֶׁאֲנִי מַקְדִּישָׁה וְנוֹתֶנֶת לַתַּהֲלִיךְ שֶׁהַהִתְעַבְּרוּת, שֶׁזֶּה הַיְּכֹלֶת, מְאִירָה עַד לַלֵּדָה. לֵדָה – זוֹהִי הִתְחַדְּשׁוּת.
אָסוּר לוֹמַר לָרָצוֹן: זֶה קָשֶׁה, זֶה רָחוֹק מֵהַשָּׂגָה, לְוַתֵּר, הִפְסַדְתִּי, צָרִיךְ לוֹמַר לָרָצוֹן דִּבְרֵי חִיּוּת, וְעָלֵינוּ לוֹמַר: רָצוֹן מֵבִיא הִזְדַּמְּנוּת לְכָל אָדָם שֶׁיִּמְצָא אֶת קִיּוּמוֹ וְאֶת אָשְׁרוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם. לִפְנֵי שֶׁהוֹלְכִים אֶל הָרָצוֹן צָרִיךְ לָבוֹא אֶל הַיְּכֹלֶת וְלִרְאוֹת שֶׁהִיא מוּכָנָה.
הַיְּכֹלֶת – אֲנִי מוּכָנָה לַעֲשׂוֹת תַּהֲלִיךְ חָדָשׁ בְּחַיַּי, וְהַיְּכֹלֶת מַעֲבִירָה הוֹרָאָה אֶל הָרָצוֹן. אֲנִי הוֹלֶכֶת לְהָבִיא הִתְגַּלּוּת. רָצוֹן וִיכֹלֶת זֶה גֶּבֶר וְאִשָּׁה, הֲפָכִים, כִּי הָרָצוֹן רוֹצֶה גָּבוֹהַ, מוּאָר, פְּנִימִי, עֶלְיוֹן, וְהַיְּכֹלֶת – מָה הֵם אוֹמְרִים? קָשֶׁה, וְצָרִיךְ בְּיוֹתֵר לִהְיוֹת בְּזֶה הַגַּשְׁמִיּוּת, אַךְ צָרִיךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַיְּכֹלֶת לְרוּחָנִיּוּת, וְאָז נֹאמַר: יְכֹלֶת מְכִינָה כְּלִי נָכוֹן לְרָצוֹן, אָמֵן וְאָמֵן!
ליקוטי נצחתי ואנצח / תורה קמ'
